|
מהיכן התחלת עליית חמישי בפרשת נח |
||||||||
מספר צפיות: 1942 | ||||||||
ג' חשון ה'תשפ''א | ||||||||
בדבר שינויי המנהגים בחלוקת ה'מברכים' בפרשת נח לגבי התחלת עליית חמישי, האם מחשיבים עניין מיתה כדבר רע אשר אין מסיימים בו, דוגמאות נוספות בעניין זה, ודעת מרן שליט"א כיצד לנהוג בזה וכיו"ב.
מתוך "שערי יצחק" השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק נח התשע"ט. בפרשת השבוע, פרשת נח, ישנן חילוקי דעות, לגבי חלוקת המברכים, מהיכן מתחיל העולה 'חמישי'. ישנם המתחילים בפסוק [בראשית י', ט"ו] וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ. וישנם המתחילים מהפסוק [שם שם, א'] וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ. הסיבה לכך היא, כיון שלפי השיטה שמתחילים חמישי בפסוק 'ואלה תולדות נח', הרי שעליית רביעי מסתיימת במלה 'וימות'. לאחר הפסוק, וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וַיָּמֹת [בראשית ט', כ"ט], העולה מברך ברכה אחרונה. לפי שיטת התיגאן, הדבר מתאים, כיון שכעת מתחילים למנות את שמות תולדות בני נח, כולם ביחד. אבל ישנם כאלה, שלא רצו לסיים כך, הם מחשיבים זאת כסיום בדבר רע, אינם רוצים לסיים במלה 'וימות', לכן הם המשיכו את הקריאה עוד קצת. בדרך כלל, ספרי התיגאן אינם חוששים לכך, שלשון 'מיתה' נחשבת כדבר רע.
כפי שאתם יודעים, ישנם בתי כנסת נוסח בלדי, בעיר צנעא, שקוראים במפטיר רק שלשה פסוקים. אפילו אם יישאר פסוק אחד ב'פרשה', אינם חוששים. המפטיר הוא תמיד שלשה פסוקים. ישנן שיטות כאלה. אמנם בדר"כ מקובל, גם בנוסח בלדי, במקומות האחרים, שקוראים חמשה פסוקים, שלא להשאיר ב' פסוקים בפרשה. [עיין שיעור מוצש"ק משפטים ה'תש"ע]. אולם, גם בתי הכנסת הללו, אשר קוראים שלשה פסוקים, בפרשת האזינו אינם עושים כך, כיון שהם לא רוצים להתחיל במלה 'ומות', דהיינו בפסוק [דברים ל"ב, נ'] וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וגו'. כך אומרים בשם הרה"ג נתנאל אלשיך זצ"ל. גם בית שייך נוהגים כך, לקרוא תמיד שלשה פסוקים, אבל לגבי פרשת האזינו הוא אמר, לא, איך יגיד העולה? ברוך אתה י"י נותן התורה, ומות בארץ וגו'? מה, אתה אומר לחזן שהוא ימות?... משא"כ בבית הכנסת של מהרי"ץ, זכורני כי הרה"ג שמעון צאלח זצ"ל אמר לי, מה פתאום, מה הבעיא במלה 'ומות'? מה הקשר? וכי אני מדבר אל החזן? אלו דמיונות. זהו כפי שתחשוב לגבי ה'תוכחה', אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה [דברים כ"ח, ט"ז] [מרן שליט"א אומר זאת ב'כינוי', 'ארור הוא בעיר וגו'], הקורא והמתרגם, ישנם אנשים שיש להם דמיון, כביכול המברך מקלל את המתרגם והמתרגם מקלל את המברך. קשה להיכנס לראשם של־אנשים. יכול להיות, שגם בנ"ד זהו דמיון, כנראה קרה באיזה מקום מישהו עלה רביעי, והוא מת באותו השבוע, ואמרו כי זה כיון שהוא קרא 'וימות', לכן הוא מת. אבל מצד שני, עלינו דנים לגופו של עניין. האמת היא, כי גם בחומש תורת אבות, וגם בחומש תורה קדומה, האריכו על כך, לחזק את העניין הזה, שבדר"כ כך זה בתיגאן, לסיים במלה 'וימות'. אבל האמת היא, כי אני בעצמי ראיתי תאג ישן, שהוא ג"כ קבע את עליית חמישי בפסוק 'וכנען'. צריך לבדוק בעוד ספרים. הערה מהקהל: בתאג ירושלם עשו כך. תשובת מרן שליט"א: נכון. בעל תורה קדומה העיר על כך, שכך מובא בתאג ירושלם, כביכול משמע שכך זה רק בספרי הדפוס. אבל למעשה בדקתי וראיתי, שיש את זה גם בכתבי היד. היפ"ה כותב בתורה קדומה, שהוא בדק ומצא בארבע עשרה תיגאן, שעליית חמישי מתחילה בפסוק 'ואלה תולדות נח'. ואני אומר, שארבע עשרה זה לא מספיק. מה זה ארבע עשרה תיגאן? היו מאות ואלפי תיגאן בכל הדורות. איפה הם? תבדוק את כולם. [עיין עוד בעניין זה בשיעור מוצש"ק נח התשע"ו]. ברור שישנם תיגאן, גם ישנים, שעשו כך את חמישי. יכול להיות, מסתבר שכבר בדורות שעברו היו חילוקי דעות בעניין זה, וחושבני כי לא כדאי לעשות מכך מהומה ומחלוקת. אולי לפעמים ישנם אנשים, ש'אנינא דעתייהו', אנשים רגישים המפחדים, ואינם רוצים לסיים במלה 'וימות'. לכן, צריך לסכם זאת עם הגבאי מראש, כי שיתכנן את הקוראים, את העולה הבא, בכדי שלא יהיו אי הבנות. בקיצור, הדבר אינו מוכרע. והמציאות היא, כי ראינו שגם אבותינו נע"ג חששו לפעמים לכך. למשל, לגבי הפסוק [בראשית י"ב, י'] וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וגו', בפרשת לך לך, לא עשו 'שני' בפסוק 'ויהי רעב בארץ', אלא בפסוק [בראשית י"ב, י"ד] וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וגו', למרות שזה באמצע העניין. מדוע לא התחילו את עליית שני, בפסוק 'ויהי רעב'? נראה שהם חששו. האמת היא, כי בשני וחמישי, וכפי שקראנו במנחת שבת, מתחילים שלישי בפסוק 'ויהי רעב', לפי החלוקה הרגילה, אבל חושבני כי גם בכך היה עדיף לעשות חלוקה אחרת, לא שאני ממציא, ישנן נוסחאות כאלה, העושים סימן גג"ז במקום דה"ד, ואז יוצא שהשלישי אינו מתחיל בפסוק 'ויהי רעב', וכפי שבשבת לא מתחילים בפסוק 'ויהי רעב' אלא בפסוק 'ויבוא אברם מצרימה', כך גם בשני וחמישי ומנחת שבת, אפשר להתחיל שלשה פסוקים מלפני כן. אבל בשביל זה, צריך להדפיס סידורים אחרים, בכדי שלא יהיה בלבול בציבור. בכל אופן, למשל הפטרת מצורע מסיימת בפסוק [מלכים ב' ז', כ'] וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת. אבל איננו גומרים בפסוק הזה, אלא מוסיפים פסוק, וַיָּחָן יְהוָה אֹתָם וַיְרַחֲמֵם [מלכים ב' י"ג, כ"ג]. מדוע מוסיפים פסוק, שבכלל אינו שייך? הסיבה היא, כי לא רצו לסיים במלה 'וימות'. א"כ רואים, שגם הקדמונים לא רצו לסיים בכך. א"כ, לפעמים רואים שכן, ולפעמים רואים שלא, זהו אינו דבר המוכרע, ואין בכך קפידא. העיקר הוא הסימן, אולם אין בכך איסור. לכן, מי שירצה לשנות, אינני חושב שישנה קפידא. ראיתי כי גם האדר"ת, בספרו תפילת דוד [דף קצ"ז], גם הוא חושש לכך, לגבי דברים הדומים. הוא כותב כך, בכמה עיירות המנהג לקרות הרבה קרואים גם בפרשת בראשית, אותם שלא הספיקו לקרותם בשמחת תורה, להרבות נדבות לבית המדרש ולבית הכנסת. ישנם מקומות כאלה. אצלינו התימנים, אין בכלל את המנהג הזה בשמחת תורה. אינני יודע, בשנים האחרונות החליטו, לא יודע מי הכניס את המנהגים האלה, שכל הציבור של בית הכנסת עולה לספר תורה. שאלו אותי גם פה בביהמ"ד פעולת צדיק, אמרתי לו, תשמע, אינני יודע, אין מנהג כזה אצלינו, רק הילדים עולים. כל האנשים, יכולים לעלות ועולים במשך כל ימות השנה, בשביל מה צריכים עכשיו. אבל, ישנם מנהגים כאלה, ויש בכך טורח ציבור. בכל אופן, הוא מדבר עליהם, והוא אומר שישנם כאלה שלא הספיקו לעלות בשמחת תורה, אז הם עולים בפרשת בראשית.
בכל אופן הוא כותב, וראיתי שפוסקין בפרשה האחרונה במלת וימות, ומחיתי בידיהם, שלא לעמוד בדבר רע. ואם כי מענה בפיהם, שאינו דבר רע אחרי אריכות השנים הרבות שלהם. כך גם כתב בחומש תורת אבות, מה, הרי נח מת בן תשע מאות וחמשים שנה, א"כ זה טוב... הוא לא מת בקיצור ימים ושנים. אבל הוא אומר, מכל מקום, אין פורענות גדולה ממיתה רח"ל. ובמקום שלא נפסקו הפרשיות, אין לעמוד שם, אם לא באותן הפרשיות שמסיימות כן, כמו בפרשת קדושים, במדבר, קרח. ולכן העמדתי להם להפסיק במקומות אחרים שלא עלה על לבם ועלתה להם ונמנעו מאז. |
||||||||
|
||||||||
|
כניסה לחברים רשומים |
|