|
אֶת־הָֽאֱלֹהִ֖ים הִֽתְהַלֶּךְ־נֹֽחַ (פרשת נח) |
||||||||
מספר צפיות: 2027 | ||||||||
ה' חשון ה'תשפ''א | ||||||||
כיצד נקראת תיבת "התהלך" שבפרשת נח, ושבספר שמואל, ושבספר תהלים, ומה ההבדל ביניהם. כיצד נקראת תיבת "להתחנן" שבמגילת אסתר, התייחסות לכלל שכתב היפ"ה בתאג תורה קדומה, לגבי תיבת התהלך שבפרשת נח, והאם הה"א השנייה נקראת במלעיל בגלל המקף והסגול. מתוך "שערי יצחק" השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסיר במוצש"ק נח התשע"ד. ברצוני לומר לכם חידוש החביב עלי, התעוררתי לכך בשבת זו, וחושבני כי הוא יעניין גם את כולם. אבל שכולם ישתתפו, ומי שאינו מבין, שישאל. בל"נ אם אוכל, אענה לו, כיון שאני רוצה שכולם יצאו פה עם דברים ברורים. אלו דברים השווים לכל נפש, כיון שכל התימנים בקיאים בדקדוק, יש להם 'חלק'. עניין הקריאה חשוב מאד, אבל ישנם פה דברים, שאינם נראים על פני השטח, אלא רק כאשר מתעמקים בהם. הפסוק אומר, אֵ֚לֶּה תּוֹלְדֹ֣ת נֹ֔חַ נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו אֶת־הָֽאֱלֹהִ֖ים הִֽתְהַלֶּךְ־נֹֽחַ. [בראשית ו', ט']. כיצד קוראים את המלה 'התהלך'? הציבור עונה: עם געיא בה"א הראשונה. מרן שליט"א: יש מישהו שקורא אחרת? הערה מהציבור: היפ"ה בתורה קדומה מביא, לקרוא זאת בשתי געיות, 'הִֽתְהַֽלֶּךְ'. תשובת מרן שליט"א: אכן, כך הוא מביא, ואעמוד על כך בע"ה בהמשך. ישנו פסוק דומה לזה, במגילת אסתר, וְאֶת־פַּתְשֶׁ֣גֶן כְּתָֽב־הַ֠דָּת אֲשֶׁר־נִתַּ֨ן בְּשׁוּשָׁ֤ן לְהַשְׁמִידָם֙ נָ֣תַן ל֔וֹ לְהַרְא֥וֹת אֶת־אֶסְתֵּ֖ר וּלְהַגִּ֣יד לָ֑הּ וּלְצַוּ֣וֹת עָלֶ֗יהָ לָב֨וֹא אֶל־הַמֶּ֧לֶךְ לְהִֽתְחַנֶּן־ל֛וֹ וּלְבַקֵּ֥שׁ מִלְּפָנָ֖יו עַל־עַמָּֽהּ [אסתר ד', ח'], מי שיראה בספר בינה במקרא, כתבנו בס"ד כך, כן הוא לבן אשר, געיא בה"א. לציבור שגור להגיד, 'להתחֶֽנן־לו'. אבל בן אשר אומר, שהגעיא היא באות ה"א. לכן כתבתי בבינה במקרא, שצ"ל 'להִֽתחנן־לו', כמו בפסוק שהבאנו מקודם, 'הִֽתהֶלך־נח'. אם לא היתה געיא בה"א, אזי היה צריך להיות 'התהֶֽלך־נח', אעפ"י שאין געיא באות ה"א, מפני המקף. כגון דַּבֶּר־נָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם [שמות י"א, ב'], וכן קַדֶּשׁ־לִ֨י כָל־בְּכ֜וֹר [שמות י"ג, ב']. והוספתי וכתבתי שם בבינה במקרא, ומ"מ נלענ"ד, שיש להוסיף ולהעמיד קצת בחי"ת, מפני המקף והסגול. כך כתבתי. אבל כבר לפני כמה שנים, התחרטתי וחזרתי בי. והסיבה היא, כי מאי שנא מהפסוק אֶת־הָֽאֱלֹהִ֖ים הִֽתְהַלֶּךְ־נֹֽחַ? כך למדנו, לפי התיגאן, שאומרים 'התהלך' עם געיא בה"א הראשונה. א"כ, להרכיב גם את הגעיא שבאות ה"א הראשונה, וגם להרים באות ה"א השניה בגלל המקף, זה כבר בבחינת 'קם ליה בדרבא מיניה'. אולי נשאל שאלה אחרת, אם נאמר כי בגלל המקף צריך לומר 'התהֶֽלך נח', א"כ למה בפועל אין געיא? הרי ממה נפשך. כגון 'דבר נא', וכן 'קדש לי', אם קוראים זאת עם געיא, א"כ למה לא עשו געיא? למה בספרים אין געיא? הרי ישנם הרבה מקומות, שיש בהם מקף, ויש בהם גם געיא. כגון, וְנָֽפַל־שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר [שמות כ"א, ל"ג]. מה נפשך, אם אתה אומר כלל, כי בכל מקום שישנו מקף, ישנה געיא, א"כ למה לא עשו געיא בספרים? מה תאמר, סמכו על כך שיש מקף. אם כן, למה עבשרות ומאות פעמים, יש מקף בלי געיא? תחליטו, או שבכולם נעשה געיא. ואם המקף כבר אומר לי שיש געיא, אזי תמיד אל תעשה געיא. התשובה היא, שזאת אינה געיא ממש, אלא חצי געיא. צריכים להבין את ההבדל, כי זהו דבר דק מן הדק, ורק יחידי סגולה יודעים זאת. אבל לציבור, קשה לתפוס את הדקויות הללו. כל דבר שהוא קצת עדין, קשה להבחין בו. זהו הבדל של שניה, או שבריר שניה. דהיינו, אם היה ממש געיא, היינו עושים אותה בהרמה. הרי מה זה געיא? לשון פרה גועה, מו מו. געיא היינו שגועים. א"כ, אם יש געיא במקף, אזי זה געיא ממש. אבל אם זה בגלל המקף, ואין געיא, אזי זו רק הרמה קלה. אפשר להגדיר זאת כחצי געיא, דהיינו הרמה קטנה. א"כ יוצא כך, בתיבת 'הִֽתהלך־נח', ישנה געיא. א"כ כעת לבוא ולעשות 'הִֽתהֶֽלך־נח', זה אינו. אולי היינו אומרים, כי אכן כך צריך, אבל זה אינו לפי המסורת שקיבלנו. כיון שבתיבת 'התהלך נח',הגעיא הראשונה אכן נכתבת בפועל, לא כמו השנייה שאינה נכתבת, א"כ הדבר עושה 'קם ליה ברבא מיניה'. אילו לא היתה געיא בתחילת המלה, היינו אומרים 'התהֶֽלך־נח', אבל כיון שישנה געיא בה"א הראשונה, וכך מוסכם בכל הספרים המדוייקים, ובמחברת התיגאן כתוב כי גם בן אשר וגם בן נפתלי הסכימו שהגעיא בה"א הראשונה, א"כ כאן זהו דבר היוצא מן הכלל, כי ישנה סיבה להגיד 'הִֽתהלך נח'. בתאג תורה קדומה, כותב היפ"ה כך, התהלך־נח, ה"א קמא געי כמו בכל התיגאן המדוייקות, והסכימו בזה בן אשר ובן נפתלי. אכן הוא צודק בהחלט, כך כתוב בכל התיגאן המדוייקות. גם אני בדקתי זאת. ומש"כ כי בן אשר ובן נפתלי הסכימו לזה, גם זה נכון. כתוב במחברת התיגאן, שהם התחברו בעניין זה. דהיינו, שני המלמדים המובהקים, בן אשר ובן נפתלי, שהם גדולי בעלי המוסרה שהיו בטבריה, הסכימו לכך. אמנם ישנן נוסחאות שכתוב, כי בן נפתלי חולק על בן אשר בעניין זה, אבל הוא אינו עושה געיא בכלל, לא בה"א הראשונה ולא בשנייה. כיון שהשניה היא תהיה חצי געיא, מפני המקף, לכן הדבר לא נכתב. אבל זאת רק נוסחא מסויימת, כי לפי רוב הספרים אכן יש געיא בה"א הראשונה. כעת מוסיף הרב יפ"ה מעצמו, ונהוג להוסיף ולהטעים גם ה"א בתרא, מחמת המקף והסגול שנתחלף מצירי, וכן מוכרח מדברי מהרי"ץ ביהושע סי' כ"ד. וכבר הרחבתי בזה בחיבורי לעומת המחברת עמ' מ"ה מ"ו, עיי"ש. כך הוא כותב, אבל הדבר תמוה מאד בעיני. לא שמעתי דבר כזה, שמישהו יעשה 'הִֽתהֶֽלך־נח'. למרות שאכן גם אני בעצמי כתבתי כך, אבל כתבתי זאת מסברא דידי, וכבר חזרתי בי מכך, ודוקא בגלל הפסוק הזה. יכול להיות, כי גם בראשם של אנשים אחרים עלה הרעיון הזה, וכך הוא הגיע, אבל בכל אופן הדבר אינו מקובל. לא שמענו ולא ראינו מנהג כזה. אולי משהו המציא זאת מעצמו, לפי הבנתו, אבל אי אפשר להגיד שזהו מנהג, כי זהו אינו המנהג. אבל היה לי קשה, מהפסוק בספר שמואל, שם כתוב אחרי שדוד המלך עשה כמה מלחמות, הוא שלח את השלל את הברכה לזקני יהודה, וּֽלְכָל־הַמְּקֹמ֛וֹת אֲשֶֽׁר־הִתְהַלֶּךְ־שָׁ֥ם דָּוִ֖ד ה֥וּא וַאֲנָשָֽׁיו [שמואל א' ל', ל"א]. שם כתוב 'התהלך', בלי געיא. זאת אותה המלה, אותו הדבר, בסגול ומקף, א"כ למה בפרשת נח ישנה געיא, ואילו כאן אין געיא? אולי מישהו יחשוב, כי הדבר הוא 'סתם'. אבל צריך לדעת כלל מראש, מי שניגש עם 'סתם', אזי אין לו מה לעשות, ושלא יכנס לעניינים האלה. אין דבר סתם, אין דבר שהוא לחנם. כעת תשמעו טוב, ואחר כך תראו בסוף, איך כל הפאזל יהיה שלם. הדבר ממש הפלא ופלא. ישנו פסוק בספר תהלים [תהלים ל"ט, ז'], אַךְ־בְּצֶ֤לֶם׀ יִֽתְהַלֶּךְ־אִ֗ישׁ. שם ישנה געיא, כפי שמהרי"ץ מעיר בחלק הדקדוק. א"כ, למה פה יש געיא, ושם אין? הרי זה כמעט אותה המלה? בכדי שלא תחשבו, שדברים אלו הם 'סתם', א"כ תשמעו מה אומר רבינו בחיי בפרשת בראשית, על הפסוק, וַיּ֖וֹלֶד בֵּֽן, וַיִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ נֹ֖חַ וגו' [בראשית ה', כ"ח כ"ט]. כותב רבינו בחיי כך, חשבון עשרה, הוא עיקר העולם וקיומו. עשירי, זה משהו מושלם, זה בונה את העולם. 'ויולד בן', לא כתוב על אף אחד 'ויולד בן', פתאום הוא 'בן', מה קרה? רק הוא בן? אלא, כי הוא הבניין. והנה נח, היה עשירי לאדם, וראוי להתקיים בו העולם. ולפי שהדורות ההם היו עתידים להימחות במבול, ואין בהם קורא בשם ה' זולתי נח, ע"כ לא תמצא בכולם זיכרון 'בן' ולא זיכרון 'שם', עד שבא נח והזכיר בו הכתוב 'ויולד בן ויקרא את שמו נח'. ומלת 'בן', נגזרת מבניין, כי העולם נבנה ונתקיים בו. גם עיקר הדבר וקיומו נקרא 'שם', כעניין שכתוב במשלי 'ושם רשעים ירקב'. כי אין עניין רקבון נופל על השם, כי השם אינו דבר, אבל הכוונה על עצמו ועיקרו, שישלוט בו ריקבון. הוא מאריך לפרש זאת, ובהמשך הוא אומר כך, ומפני שהיה נח עשירי, והעשירי קדש לה', ע"כ הזכיר בו מלת 'זה', כלשון (שמות ט"ו) זה אלי ואנוהו. כלומר, זה ינחמנו, בזכות זה. ולפי שמלת 'זה' כוללת שתי כוונות אלו, נכתבו במלת זה שני טעמים. הרי בפסוק אחרי כן, יש משהו מוזר. כתוב כך, וַיִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ נֹ֖חַ לֵאמֹ֑ר זֶ֞ה֠ יְנַחֲמֵ֤נוּ מִֽמַּעֲשֵׂ֙נוּ֙ וּמֵעִצְּב֣וֹן יָדֵ֔ינוּ וגו', במלה 'זה' ישנם שני טעמים, תלשא ימין ותרין טרסין. זהו דבר משונה. ישנם חמשה מקומות כאלה, כפי שמנו אותם במוסרה. כגון בפסוק 'קִרבו'. האמת היא, כי לדידן הדבר אינו משנה, בקריאה בפועל. הם אומרים, כי הקורא יטעים את התלשא, לפני התרין טרסין, כיון שאצלם, בעדות האחרות, ישנו הבדל בין הטעמים, בצורת הניגון, א"כ יש לכך ביטוי בפועל. אבל אצלנו, בין כה וכה זה 'ירזים', הדבר אינו משנה, הסלסול הוא אותו הדבר. המלה 'זה' במעמיד, לא משנה באיזה אופן. רק בעדות אחרות, שהם מבדילים בטעמים, הדבר אכן משנה. אם כי, לא נראה לי שזהו דבר מקורי, אולם לא ניכנס לכך. דהיינו, למרות שהם מבדילים בין הטעמים ע"י הסלסולים שלהם, אבל ישנה ראיה שזהו אינו המקור. כלומר, שהדבר כבר נשתכח, והם רק עושים דברים שאולי דומים לכך. והראיה, למשל אתנחא, הרי זה צריך להיות ניגון כמו של נאנח, והם דוקא מקצרים אותו. וכן התביר, הוא צריך להיות שבור, והם דוקא לא שוברים אותו. ישנן כמה וכמה ראיות, שהמסורת שלהם אינה האמיתית. בכל אופן, אצלנו הדבר בכלל אינו מתחיל. א"כ אומר רבינו בחיי, למה במלה 'זה' ישנם שני טעמים? גם תלשא וגם תרין טרסין? הוא כותב כך, ואל יהא דבר זה קל בעיניך, שכל התורה כלה רמיזות ועניינים שכליים נאמרים בהשגחה גמורה למי שמתבונן בספר תורת האלד'ים. המלה 'זה', הכתובה כאן, רומזת למלה 'זה' נוספת, שבשירת הים, 'זה אלי ואנוהו'. א"כ, 'זה ינחמנו', בזכות 'זה'. דהיינו, יש פה שתי כוונות. ולכן יש כאן שני טעמים, לרמוז ולקשר עם המלה 'זה' הכתובה במקום אחר. ואל תחשוב שזה סתם, הדבר אינו לחנם. וע"ז דרשו רז"ל (נדרים לז ע"ב), שגם הטעמים שבתורה ניתנו מסיני. והוכיחו זה ממה שכתוב (נחמיה ח) ושום שכל ויבינו במקרא. ודרשו כן, 'ושום שכל', אלו הפסוקים. 'ויבינו במקרא', אלו פסקי טעמים. לאחר שיש לנו את ההקדמות הללו, אכן אנו צריכים להבין זאת. ראשית שאלנו, למה אומרים 'הִֽתהלך נח', מאי שנא מ'התהלך שם דוד ואנשיו'? ולמה במגילת אסתר כתוב 'להִֽתחנן לו'? וכפי שאמרנו כך היא המסקנא לפי בן אשר. אבל ישנו עוד פלא, לאחר כמה פרקים כתוב שוב, וַתּ֣וֹסֶף אֶסְתֵּ֗ר וַתְּדַבֵּר֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַתִּפֹּ֖ל לִפְנֵ֣י רַגְלָ֑יו וַתֵּ֣בְךְּ וַתִּתְחַנֶּן־ל֗וֹ [אסתר ח', ג'], מה קרה פה? אותה המלה, רק שכתוב בתי"ו, 'ותתחֶנן־לו', ושם גם לפי בן אשר אין געיא, פתאום שם הכל נשאר רגיל. הרי גם שם יש סגול ומקף, א"כ מאי שנא? למה כאשר מצוה עליה מרדכי זהו 'להִֽתחֶנן־לו', ואילו כאן זה 'ותתחֶֽנן־לו'? כמובן, שאף אחד לא 'יחזיק ראש' בדברים הללו, אלא רק מי שיש לו 'חלק'. אבל מי ידקדק ויבין זאת? כמובן, הציבור אינו מבין בדברים האלה, הם מתבלבלים, אצלם כל העולם נשאר הכל אותו הדבר, ואינם מבדילים בין האחד לשני. אבל מי שיחפש את האמת, ימצא אותה. ותיכף תשמעו דבר הפלא ופלא, ותראו כי שום דבר כאן אינו לריק. העניין הזה, לא נתן לי מנוח, כיון שלא יכול להיות שהדברים הללו הם לחנם. הכי הרבה, נגיד 'צריך עיון'. לכן כעת תשמעו מאמר מספר הזוהר הק', ותראו ממש הפלא ופלא, מתוק מדבש. בהתחלת פרשת נח כתוב כך, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ [בראשית ו', ט']. נח נקרא 'צדיק', וצדיק זהו מדת ה'יסוד', שהיא גם ה'מלכות'. כפי שדיברנו מקודם לגבי הלולב וכו'. א"כ, 'את האלד'ים התהלך נח' היינו, שנֹח היה תמיד מקושר ומחובר עם השכינה. כתוב בס' הזוהר הק' [דף נ"ט ע"ב] כך, נח כתיב ביה ברית, דכתיב והקימותי את בריתי אתך וגו'. ועד דאתקיים ביה ברית, לא עייל לתיבותא, דכתיב 'והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה', וכו'. וכדין הוה תיבה ארון הברית, (דא) תיבה, ונח כלא כגוונא דלעילא. ובגין דהאיי ברית לעילא, הוא עביד תולדות. כגוונא דא, נח (ד"א לתתא) איהו עביד תולדות. בגיני כך (כמה דאת אמר) אלה תולדות נח, נח איש צדיק, הכי הוא ודאי כגוונא דלעילא. ועל דא (משלי י כה) 'וצדיק יסוד עולם' כתיב, וארעא על דא אתקיימת, דהא איהו עמודא דעלמא קיימא עליה. ומאן איהו? דא צדיק. ונח אקרי צדיק לתתא. ורזא (נ"א דא) דכלא, 'את האלד'ים התהלך נח' דייקא, דלא אתפרש מניה לעלמין, ולמהוי הוא בארעא כגוונא דלעילא, איש צדיק יסודא דעלמא וכו'. בקיצור, ה'יסוד' זהו קיום המלכות, והארץ עומדת על יסוד זה, זהו העמוד שכל העולם עומד עליו. וה'יסוד', זהו נח. צריכים עוד לדעת, הרבה פעמים השכינה נקראת בשם אלד'ים, וזהו 'את האלד'ים התהלך נח'. הרי ספירת המלכות, זוהי השכינה, וזהו מדת הדין, שהרי השכינה נרמזת במלה אדנות, א'ד'נ'י' אלו אותיות דין, דינא דמלכותא דינא. א"כ זהו הרמז, 'את האלדים התהלך נח'. הרבה פעמים, השכינה נקרא בשם אלד'ים, אמנם לפעמים ישנם דברים אחרים, כגון הכתר וכו'. בכל אופן כתוב פה, שנח 'לא איתפריש מיניה לעולמים', דהיינו שהוא התהלך איתו, וכל הזמן הוא היה מחובר עם האלד'ים. ובספרים אחרים ישנה גירסא הנראית לי יותר מדוייקת, כתוב שם 'איתפריש מינה', לא מיניה, דהיינו מהשכינה. חושבני, כי כעת כבר מצאנו את התשובה. אבל נוסיף עוד רמז, שהשכינה נקראת 'היא'. וא"כ, זוהי הכוונה במלה 'התהלך'. כלומר, הי-תהלך. רוצים לומר לך, כי נח היה איש צדיק, 'את האלד'ים הי־תהלך נח', תדע שכאן מדברים על השכינה. עכשיו הבנו, מדוע אצל דוד כתוב בלי געיא, כיון שדוד המלך בעצמו, הוא מדת המלכות, א"כ לא צריך להכניס לו את ה'היא'. הרי דוד המלך, הוא הרגל הרביעית שבמרכבה. אותו הדבר לגבי אסתר המלכה, היא רומזת לשכינה, שנאמר 'ותלבש אסתר מלכות'. לכן נאמר 'לבוא אל המלך להִֽתחנן לו'. 'היא', דהיינו שהיא תבוא. ואח"כ בפסוק 'ותבך ותתחנן לו', שם זה לא האות ה"א, אלא תי"ו, א"כ לא עשית שום דבר בכך שתאריך בתי"ו. נשאר לנו הפסוק 'אך בצלם יִֽתְהלך איש', אבל אולי נשאיר זאת בקושיא, ותמצאו אתם תירוץ לכך. אולם רק אגיד לכם, מה אני חושב, לגבי הפסוק 'יתהלך איש'. הרי כשאומרים 'י־תהלך', זה מושך את האות יו"ד, שהרי זה חירק חסר. אבל שני יודי"ן, רומזים לשם הוי"ה ואדנות. הרי שם הוי"ה מתחיל ביו"ד, ושם אדנות נגמר ביו"ד. א"כ, 'אך בצלם הִֽתהלך איש', זה מתחבר, יו"ד ועוד יו"ד נוסף, יו"ד נעלם, ועל ידי זה האדם הולך בעולמו. יש פה כנראה עוד דברים נסתרים. אבל כפי שאמרנו, הדבר רק כדי שנרגיש ונדע, שאין תנועה וקוץ בתורה, שהוא לחנם. לכל דבר קטן, ישנם רזים עליונים. לא לחשוב, שהדברים האלה נעשו 'סתם'. אם כי לגבי ספר תורה, הדבר אינו מעכב. אבל בכל אופן, זה בכדי לחזק את המסורת, לדעת שדברים אלו מיוסדים על אדני פז. ה' ברוך הוא יראנו נפלאות מתורתו. אני מקוה שהדברים מתקבל על דעתכם, חושבני שזהו ממש הפלא ופלא. כל השבת הייתי מאושר ושמח, רק מעצם ההבנה בזה. ברצוני רק להשלים פה דבר נוסף, לגבי מש"כ בספר 'לעומת המחברת'. היפ"ה רוצה להגיד, שיש לקרוא 'הִֽתהֶֽלך־נח', והוא אומר שיש לו ראיה מדברי מהרי"ץ בספר יהושע. רציתי להסביר, שהנידון אינו דומה לראיה. ישנו פסוק בספר יהושע [כ"ד, ג'], וָֽאֶתֶּן־ל֖וֹ אֶת־יִצְחָֽק. זהו פסוק שאומרים אותו בהגדה של פסח, וָ֠אֶקַּח אֶת־אֲבִיכֶ֤ם אֶת־אַבְרָהָם֙ מֵעֵ֣בֶר הַנָּהָ֔ר וָאוֹלֵ֥ךְ אוֹת֖וֹ בְּכָל־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וָאַרְבֶּה֙ אֶת־זַרְע֔וֹ וָאֶתֶּן־ל֖וֹ אֶת־יִצְחָֽק. כיצד קוראים את המלים 'ואתן־לו'? הרי בפסוק אח"כ כתוב וָאֶתֵּ֣ן לְיִצְחָ֔ק וגו'. למה מקודם זה 'ואֶֽתֶּן־לו'? בגלל המקף. אומר על זה מהרי"ץ בחלק הדקדוק, תיבת ואתן במקף, והתי"ו בסגול, ובהכרח צריך להיות הטעם באל"ף בעבור סמיכות התי"ו, וכדין כל תיבה המוקפת. א"כ מסביר היפ"ה בספר לעומת המחברת [עמ' מ"ה], ר"ל שהיתה ראויה תי"ו דתיבת ואתן להינקד בצירי, אלא שמחמת סמיכות התיבה במקף, נשתנה ניקודה לסגול, ושינוי זה מכריח שתיקרא התיבה מלעיל. מפה הוא רוצה להביא ראיה לדידן. אבל חושבני, שזאת אינה ראיה. כי בהרבה ספרים, במלה 'ואתן', אין געיא. גם בכתר בן אשר בדקתי, ואין שום געיא במלה הזאת. אם כן השאלה היא, איך לקרוא זאת? 'וָֽאתן' או 'ואֶֽתן', אבל אין געיא בפועל. לכן מהרי"ץ אומר, בהכרח צריך להיות הטעם באל"ף, בגלל שיש סגול בתי"ו. אבל כל זה, בגלל שאין ולא נכתב שום געיא. לכן כפי שאמרנו, במלה 'התהלך־נח', אם לא היתה געיא, היינו עושים התהֶֽלך, כך צריך להיות. אבל מאחר וישנה געיא בה"א הראשונה, עושים רק אותה. לו היה גם שם געיא, כמו שיש בספרים אחרים, אזי אין הכי נמי. אבל, אין שם געיא. מהרי"ץ הלך לפי הספרים שלפניו, והם היו בלי געיא. ממילא יוצא, שבתיבת 'התהלך־נח', מרימים רק הה"א הראשונה, והיא מבטלת את ההרמה של הה"א השנייה. הדבר בא במקום זה. כך נראה לי, ואין הוכחה לדבריו מדברי מהרי"ץ זיע"א. |
||||||||
|
||||||||
|
כניסה לחברים רשומים |
|