-
-
חיפוש מתקדם
לחיפוש מדוייק: הוסף "מרכאות" לפני מילות החיפוש!

לא מצליח לראות קבצי פלאש? לחץ כאן!
מדורים אקטואליים:

 

 

 

 

 

 

  דרשת "המעמד הגדול" - חול המועד סוכות ה'תש"פ , יבנה ת"ו  

 


 

 

 

 
פענוח חתימת יד קדשו של מהרי"ץ


פרשת השבוע

 

 

הוצאת פעולת צדיק

כשרות בד"צ פעולת צדיק

אור ההלכה
ת"ת עטרת חיים
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
910 אורחים

וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף [דברים י"ד כ"ה]

    
מספר צפיות: 1175

דין פדיון מעשר שני בזמן הזה, הוספת המלה "וחומשו" בנוסח חילול מעשר שני ורבעי, והסבר מורחב על נוסח הפרשת תרומות ומעשרות שיצא לאור לאחרונה על פי הוראותיו של מרן שליט"א.

 

מתוך "שערי יצחק" השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק יתרו ה'תשע"ג ב'שכ"ד.

 

הרמב"ם כותב בהלכות מעשר שני ונטע רבעי [פרק ד' הלכה ט'], אין פודין פירות מעשר אלא בכסף, שנאמר וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף [דברים י"ד כ"ה]. וכן אם פדה לעצמו והוסיף חומש, לא יהיה החומש אלא כסף כקרן. ואין פודין בכסף שאינו מטבע, אלא בכסף מפותח שיש עליו צורה או כתב. ואם פדה בלשון של כסף וכיוצא בו והוא הנקרא אסימון, לא עשה כלום. ואין פודין בפחות מפרוטה, מפני שהוא כפודה באסימון.

 

אני פותח במה שסיימנו בשיעור הקודם, דיברנו על עניין נוסח סדר הפרשת תרומות ומעשרות שיצ"ל לאחרונה [בהוצאת מוסדות יד מהרי"ץ בני ברק התשע"ג], והמיוחד בו, שנוסח ההפרשה הוא עפ"י רבינו הרמב"ם ומרן השו"ע.

 

בני הרה"ג משה שליט"א, שאל שלש שאלות על נוסח זה שפרסמנו, וברצוני לענות על שלשת השאלות הללו, כי זהו דבר הנחוץ לכולם, ונלך מהקל אל הכבד.

 

שאלה ראשונה, לגבי העניין של פדיון מעשר שני ב'מטבע', האם אפשר לפדותו גם על שטר של מאה או מאתיים שקל?

 

שאלה שנייה, לגבי הנוסח 'אחד ממאה שמונח כאן ישאר טבל', שאינו נמצא בנוסח החזו"א, הוא הרי אינו פותח כך, החזו"א דילג את קטע זה, למרות שהוא נמצא גם בהרמב"ם [הלכות תרומות פ"ג הכ"ד] וגם בשו"ע [יו"ד סימן של"א סעיף כ"ח], אבל לחזו"א בעצמו הדבר היה נראה מיותר, לאו דוקא, ולכן הוא התעלם מכך. הוא דיבר על הנוסח ההפרשה, ונראה לו יותר הנוסח שהוא כתב. וכבר אמרנו, שהחזו"א אינו מחוייב להרמב"ם או לשו"ע, ולכן הוא סלל דרך לעצמו. אבל אנחנו, אתכא דהרמב"ם ומרן סמכינן, לכן אנו צריכים לקבוע את הנוסח לפי הרמב"ם, וישנם פה ושם עוד שינויים נוספים. למשל, הם אומרים 'אחד ממה שמונח לפני ישאר חולין'. פה הנוסח הזה, חושבני שגם הרה"ג יואל סיאני שליט"א היה בעניין עריכת הנוסח בשלב הראשון, וגם בספר קצירת השדה העדיפו לכתוב 'ישאר טבל' מאשר 'ישאר חולין', כי בזמנינו לא שייך חולין, מאחר ואין קדושה. א"כ לא זאת הנקודה, אלא צריך לכתוב 'טבל'. כך רבינו עובדיה מברטנורא מסביר את מה שכתוב במשנה במסכת דמאי [פרק ה' משנה ב'] 'חולין', הכוונה שהוא ישאר בטבלו. א"כ זה בעצם אותו הדבר.

 

אבל הנקודה היא בהמשך הנוסח, 'אחד ממאה שמונח כאן ישאר טבל. והיותר מאחד ממאה שיש כאן, הרי הוא תרומה גדולה בצד צפונו על הכל'. זאת השאלה השנייה ששאל הרב משה, לכאורה מה הפירוש, הרי אם זה חוזר גם על האחד ממאה, נשאר תשעים ותשע, א"כ על מה מפרישים את התרומה גדולה? הרי צריך להפרישה על הכל? הרי אם אתה אומר 'אחד ממאה שיש כאן הרי הוא טבל', א"כ אינני מדבר עליו, וכעת אני מדבר רק על 'יותר מאחד ממאה' שהוא התרומה גדולה?

 

שאלה שלישית, על עניין פדיון מעשר־שני, הנוסח הוא 'ומחולל הוא וחומשו על פרוטה במטבע שיחדתיה לחילול מעשר שני', הביא הרב משה, שבספר אור לציון [ח"א יו"ד סימן כ"ה] כתוב שלא להזכיר את המלה 'וחומשו'. דהיינו, 'מחולל על פרוטה', בלי להזכיר את ה'חומש'. כי לפי דעתו, זאת טעות לומר 'חומשו', כך בכל אופן לפי שיטת הרמב"ם.

 

א"כ עלינו לברר את שלשת הדברים הללו, נשתדל להסביר זאת בצורה פשוטה, גם למי שאינו בקי  בעניינים אלו. אם כי כפי שאמרנו, כל בן תורה, וק"ו תלמיד חכם, צריך להיות בקי בדינים האלו. כי אחרת, זאת שכחת התורה. זאת לא חכמה להסתמך על הנוסח הקצר, או להגיד ש'הכל יחול כדין'. אמנם מעיקר הדין, זה תופס לגבי אדם שאינו יודע, ואפילו לשאינו מבין את המושגים, מה הפירוש 'תרומה גדולה' ומהי 'תרומת מעשר', גם אם הוא למד פעם וידע זאת, אבל הוא הספיק לשכוח, כעת אינו מונח בעניינים, ואינו מבין אפילו את הדברים הפשוטים. אבל לכתחילה, צריך להגיד את הנוסח המלא, ובפרט כאשר זה 'טבל ודאי', יש לומר זאת בשלימות, ולהבין את הדברים. אבל אם אינו מבין כלום, והוא אמר לשון 'יחול כדין', לפי מה שכתוב בתורה ולפי תקנת חז"ל, גם זה תופס. זהו נוסח ה'הפרשה בקצרה' שכתב החזו"א, למי שנמצא בדרך וכדו', ישנה אפשרות לסמוך על כך. בפרט בזמנינו, שבדרך כלל מרוב הדברים כבר הפרישו תרו"מ, ואנו מפרישים רק לחומרא. בני התורה נוהגים להפריש אפילו מהשגחות מהודרות, כי לפעמים ישנן מכשולים וטעיות במפעלים, מכניסים ומוציאים דברים, והאם המפריש התכוון על כך או שלא. וכל זאת בהנחה שהמשגיח יודע כיצד צריכים להפריש את תרומות ומעשרות, כי ישנם כאלה שאינם יודעים. אפילו המשגיח בעצמו, אינו יודע איך להפריש תרו"מ. אבל גם אם נניח שהוא יודע, כדאי להחמיר ולהפריש בכל פעם. ובשעת הצורך, אפשר לומר את הנוסח הקצר.

 

לגבי השאלה הראשונה, בעניין האם אפשר לחלל על שטר? התשובה על כך היא פשוטה, שמעשר שני אינו נפדה אלא רק על כסף שיש בו צורה. כך חז"ל הבינו מהפסוק וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ [דברים י"ד, כ"ה], דוקא כסף שיש בו צורה [בבא מציעא מ"ז ע"ב]. זהו הרמב"ם שקראנו מקודם, אין פודים פירות מעשר אלא בכסף, שנאמר וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף. צריך להיות 'מטבעות'. לא משנה איזה מטבע, אלא מכל סוג מתכת שתהיה. ישנם האומרים, שאפילו מטבע של־עץ או של־חרס, העיקר שלמטבע יש צורה, ושיהיה שוה פרוטה. דהיינו, יכולים לקחת מטבע גדולה, ועליה לחלל מעשר שני בכל פעם.

 

לגבי השאלה השנייה, צריכים פה להבין, ודרך אגב זאת החשיבות שישנה בנוסח זה יותר מנוסח החזו"א. כי בנוסח שקבע החזו"א, אפשר קצת לטעות. במקום 'יותר מאחד ממאה שיש כאן', כתוב פה 'היותר', וזהו נוסח מדוייק יותר. בד"כ כתוב 'יותר מאחד ממאה שיש כאן הרי הוא תרומה גדולה'. אבל עלולים לטעות ולהבין, שהכוונה היא ליותר מאחד. דהיינו אחד שלם, ועוד 'יותר מאחד'. הרי מדין תורה, תרומה גדולה היא כל שהוא, שנאמר 'רֵאשִׁית דְּגָנְךָ' [דברים י"ח, ד'], אפילו כל שהוא. אבל מדרבנן, זה אחד מחמשים, שזוהי 'עין בינונית' [עיין ביצה י"ג ע"ב]. לכן היא נקראת תרומה, דהיינו תרי ממאה. אבל כיון שבזמנינו עניין ההפרשה הוא רק מדרבנן, לכן מקילים לסמוך על דין תורה, שמספיק אפילו בכל שהוא. א"כ זהו 'היותר מאחד ממאה'. אבל ה'אחד ממאה', הרי הוא נשאר בסופו של־דבר תרומת מעשר. דהיינו, מפרישים תרומה גדולה, ואח"כ מעשר ראשון, והוא עשירית ממה שנשאר לאחר שמוציאים את המעט. עשר פחות קצת, כלפי יתר הפירות, וזהו מעשר ראשון, שצריך ליתנו ללוי. בפועל בדרך כלל האנשים אינם נותנים זאת ללוי, ובפרט אלה המפרישים בבתים, שאין להם כמויות גדולות. והלוי גם אינו יכול לתבוע זאת, כי הוא צריך להביא הוכחה שאכן הוא לוי. אם כי לכתחילה צריך לתת זאת ללוי, כך פוסק מרן בשו"ע יורה דעה [שם סעיף י"ט]. בכל אופן, אין איסור בכך שהישראל אוכל זאת, כי אין בזה קדושה. אבל מתוך המעשר, צריך להפריש 'תרומת מעשר', וזהו ה'אחד ממאה'. כלומר מתוך העשר הנותרים, מתוך זאת יש את התרומת מעשר. עלולים לטעות ולהבין, 'יותר מאחד ממאה שיש כאן זה תרומה גדולה' היינו, שאחד ועוד קצת יותר, זוהי תרומה גדולה.

 

משא"כ לפי הנוסח שנקבע פה, 'אחד ממאה שמונח כאן ישאר טבל', ר"ל שיש פה 'אחד' שאינני רוצה לדבר עליו כעת, כי בהתחלה צריך להפריש תרומה גדולה, הרי אסור להפריש מעשר ראשון לפני שמפרישים תרומה גדולה, לכן אני אומר מראש שהוא ישאר בצד, וישאר טבל. אח"כ הוא אומר, 'היותר מאחד ממאה שיש כאן הרי הוא תרומה גדולה בצד צפונו על הכל', יש פה גם את תוספת המלים 'על הכל', שגם הוא אינו נמצא בנוסח החזו"א. דהיינו, אנו כוללים גם את ה'אחד ממאה' שאמרתי קודם. כי את התרומה גדולה, צריך להפריש מהכל. א"כ זה נשאר טבל, אבל התרומה גדולה חלה על הכל. כלומר, לא מספיק להגיד 'תרומה גדולה בצד צפון', אלא צריך להוסיף 'על הכל', כדי שלא יישאר גם ה'אחד ממאה' הזה שהשארתיו בצד לומר עליו לאחר מכן, 'אותו אחד ממאה שאמרתי ישאר טבל ועוד תשעה חלקים כמותו מעשר ראשון', ואח"כ נעשה אותו תרומת מעשר.

 

אמנם בסוף הנוסח כתוב פעם נוספת 'על הכל', אבל שם אין פירושו כך. ה'על הכל' הראשון, בא לכלול גם את ה'אחד ממאה'. משא"כ מה שאומרים בסוף הנוסח, 'אותו אחד ממאה שעשיתיו מעשר ראשון עשוי תרומת מעשר על הכל', פה 'הכל' אינו ממש הכל. זאת תרומת מעשר על הכל, דהיינו קצת פחות מעשר. העשירית מהפירות שנשארו לאחר שנתן 'תרומה גדולה', צריך לתת זאת ללוי, וזהו 'מעשר ראשון', ומתוך זה צריך להפריש מעשר מן המעשר, כלומר עשירית מעשירית, וזאת הלוי צריך לתת לכהן בתורת תרומת מעשר. א"כ 'אותו אחד ממאה שעשיתיו מעשר ראשון' כעת אני אומר ש'הוא עשוי תרומת מעשר על הכל', א"כ פה זה לא 'הכל' ממש, אלא הכוונה 'הכל' על העשר. כנראה אגב שכתוב ברישא 'על הכל', כתבו גם בסיפא 'על הכל'. ואולי אפילו הדבר מיותר, כיון שבסיפא אין לכך משמעות, כי גם אם לא היה כתוב 'על הכל', ברור שזאת הכוונה. אבל רצו לומר, שעל העשר האלה, אני מפריש כעת 'תרומת מעשר', וזהו מה שישאר בסופו של־דבר. ולאחר מכן צריך לאבד זאת, אבל בצורה מכובדת.

 

לגבי השאלה השלישית, זאת השאלה הקשה ביותר, הדבר מסובך קצת, אבל לא אכנס לעומק העניינים, אלא רק בראשי פרקים.

 

הרמב"ם כותב [מאכלות אסורות פרק י' הלכה י"ז] כך, כיצד פודין פירות נטע רבעי בזמן הזה? אחר שאוסף אותן מברך, בא''י אמ''ה אקב''ו על פדיון נטע רבעי, ואחר כך פודה את כולן, ואפילו בפרוטה אחת. ואומר, הרי אלו פדויין בפרוטה זו. ומשליך אותה פרוטה לים המלח. או מחללן על שוה פרוטה מפירות אחרות, ואומר, הרי כל הפירות האלו מחוללין על חטים אלו, או על שעורים אלו וכיוצא בהן. ושורף אותן, כדי שלא יהיו תקלה לאחרים, ואוכל כל הפירות. א"כ דעת הרמב"ם וכן השו"ע, שהפדיון אינו חייב להיות דוקא על כסף, והוא יכול להיות גם על פרי או ככר. ישנם האומרים, שזהו דוקא על פרי שלא הוכשר לקבל טומאה, אבל אם לאו, הפדיון אינו חל אפילו לדעת הרמב"ם, וישנם הרבה פוסקים שמקילים גם בעניין זה, ולכן אפשר לחלל אפילו על פרי שהוכשר לקבל טומאה, כגון אם באו עליו מים, או על סוכר, העיקר שזה יהיה שוה פרוטה. מי שאין לו מטבע, יכול לחלל גם על פרי, וכן הוא לגבי פדיון נטע רבעי, אבל צריך שהוא יהיה שוה פרוטה. לבדוק כמה שוה פרוטה באותו הזמן בשוק, ושפרי זה יהיה שוה כמו הפרוטה לכל הפחות. א"כ למסקנא, אפשר לחלל על מטבע, וכן על פרי או על ככר לחם.

 

מבאר הכסף משנה, מדוע כתב הרמב"ם 'כיצד פודין פירות נטע רבעי בזמן הזה'? מה ההבדל בין זמן המקדש לזמן הזה? אומר הכסף משנה, שישנם שני הבדלים. ראשית, בזמן בית המקדש אי אפשר היה לפדות על שוה פרוטה, אלא כפי שאת המעשר שני צריך לפדות בשוויו, כך צריך לפדות את הפירות לפי שווים. ואם קשה לך להעלותם לירושלם, תפדה אותם בכמה שהם שווים. משא"כ בזמן הזה, אפשר לפדות על שוה פרוטה, אין חובה לפדותם בשווים האמיתי, כפי שהגמרא אומרת [בבא מציעא נ"ז ע"א], הקדש שוה מנה, מתחלל אפילו על שוה פרוטה. הדבר חל, אפילו שהוא יהיה שוה הרבה. אפשר לחלל את כל הקדושה, על פרוטה אחת, כיון שזה אינו מעיקר הדין, וזהו לא חיוב מן התורה.

 

הבדל נוסף הוא, שבזמן בית המקדש, אם אדם פודה את פירותיו, הוא צריך להוסיף חומש. והחומש הוא מלבר. דהיינו, אם נניח שהפירות שווים ארבע מאות שקלים, הוא צריך לפדותם ולחללם בשוי של חמש מאות שקלים, זהו תוספת חומש מלבר. הרמב"ם כאן לא כתב זאת, אלא הוא כתב, 'ואפילו בפרוטה אחת'. אבל מה עם 'חומש'? זאת הוא לא כתב. מדייק הכסף משנה, שבזמן הזה, לא צריך להוסיף חומש. רק בזמן הבית, פודים ומוסיף עוד חומש. נמצא שלדעת הרמב"ם, בזמן הזה לא צריך להוסיף חומש בעת החילול. והרמב"ם הרי מדבר אפילו באדם הפודה לעצמו, כיון שהרמב"ם כותב אח"כ, 'אחר שאוסף אותן', א"כ מוכח מדברי הרמב"ם, שאפילו אדם הלוקח פירות 'שלו'. הרי הדין הוא, שאדם הפודה פירות של־אחרים, אינו צריך להוסיף חומש. הוא צריך להוסיף חומש רק על שלו. א"כ לפי הכסף משנה בדעת הרמב"ם, כפי שהוא מדייק ברמב"ם, בזמן הזה אין צורך להוסיף חומש.

 

בעל שו"ת אור לציון, הגאון הר"ר בן ציון אבא שאול זצ"ל, מדייק [שם] כך, והנה הכסף משנה לא הסביר מדוע אין צריך ליתן חומש בזמן הזה. לכאורה למה לא? בפשטות מובן, שהטעם הוא, משום שהקילו בעניין זה, כי אם אפשר לפדות שוה מאה על שוה פרוטה, א"כ גם דין חומש אינו קיים. ולכאורה הטעם שלא הצריך הרמב"ם להוסיף חומש, כיון שיש לו רשות לחלל שוה מנה בפרוטה לכתחילה, אע"פ שבזמן הבית צריך לפדות בשווין, כיון שהולך לאיבוד, לא הצריכוהו בזמן הזה לפדות בשוויו. אבל הוא אומר, שהדבר לא מסתדר לו מספיק, ולכאורה הוא הדין שאין צריך מהאיי טעמא להוסיף חומש בפדיונו. אלא דלפי זה תמוה, מדוע הרמב"ם לא הצריך 'להפריש חומש'? היה לו לומר, שיאמר 'הוא וחומשו יהיו מחולל על שוה פרוטה', ומה מפסיד בכך? דהיינו בסדר, אני מבין שכאשר יש לי פירות ששווים הרבה, קשה לחלל אותם על כמות גדולה, אבל מה איכפת לך לומר שמחולל 'הוא וחומשו' על פרוטה, הרי אין בכך שום טורח והפסד, א"כ מה מפריע להגיד 'הוא וחומשו'? במה הדבר מקלקל? אכן, אולי לא צריך לומר זאת, אבל מה איכפת לך כן להגיד? ובעל אור לציון אומר שזאת תמיהה.

 

אולם אינני מבין את התמיהה, כיון שהרי לא צריך לומר זאת, א"כ בשביל מה אני אגיד? בכל אופן נראה לו שזאת קושיא, שהרמב"ם היה צריך להגיד זאת, משום שעכ"פ זה לא מזיק.

 

הוא ממשיך וכותב, משמע שאינו יכול לומר 'הוא וחומשו', דעל ידי כן נמצא שהמעשר שני מתחלל על פחות משוה פרוטה. בשורה הזאת, הוא אומר רעיון גאוני. תעשו חשבון, אבל הוא לא הסביר זאת. הרי הדין הוא, שצריך לחלל על שוה פרוטה, אי אפשר לחלל על פחות משוה פרוטה, אפילו לא על שלשת רבעי פרוטה. א"כ אם אתה מחלל 'אותו ואת חומשו' על שוה פרוטה, יוצא שגם ה'חומש' הוא חלק מהפרוטה, והרי הוא בעצם מיותר, אותו לא צריך. יוצא א"כ, שפדית את הכל על ארבע רביעיות מתוך הפרוטה, א"כ לא פדית בפרוטה. חושבני שכבר החזו"א דן על רעיון זה.

 

בגלל טענה זו, בעל מנחת שלמה [חלק א' סימן ס"ז אות י"ד], הגאון הר"ר שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, אומר פתרון אחר. דהיינו, אל תאמר 'מחולל הוא וחומשו על פרוטה', אלא תאמר 'מחולל הוא וחומשו על פרוטה ורביע', כדי שהחומש לא יהיה מתוך הפרוטה. כיון שאם אתה מחלל את החומש מתוך הפרוטה, הרי שאתה מגרע. הוא כותב כך, יש להקפיד לא לומר 'וחומשו', אלא אם כן יודע ברור שבאמת חייב בחומש.

 

הוא טוען נקודה נוספת, הרי ישנם פירות, שלא חייבים להוסיף עליהם חומש. אינני מדבר על אדם המחלל פירות של־חבירו, שהוא פטור מחומש, אלא אפילו על פירות שלו, הרי אם הם דמאי, הדבר אינו ודאי, וא"כ אין חיוב להוסיף חומש. ומיהו נראה, דבכהאיי גוונא שאומר על מעשר שוה מנה שהוא וחומשו יחולל על פרוטה אחת, כיון שכוונתו לפטור עצמו בפרוטה אחת, חוב של־מנה ורביע, מסתבר שאם יתברר אח"כ שהמעשר פטור מחומש וחייב רק במנה, נמצא דלא קדשה מהפרוטה אלא ארבע חומשין, שהחמישית הפרוטה היה עבור כ"ה זוז שנתברר דאינו חייב, וכיון שכן לפי מנהגינו לפדות תמיד על פרוטה אחת, יש להקפיד לא לומר 'וחומשו', אלא אם כן יודע ברור שבאמת חייב בחומש. אבל אם הוא מסופק, אינו בטוח שחייב חומש, עדיף שלא יאמר זאת, כיון שגם אם הוא לא יאמר אפילו שבודאי חייב, הדבר אינו מעכב, לכן עדיף שלא לומר, כי זה יכול לגרע. לכן הוא אומר, נכון יותר לא לומר כלל 'וחומשו', כיון דחומש אינו מעכב. או יאמר, 'שיהא הוא וחומשו מחולל על פרוטה ורביע'.

 

למעשה כפי שאמרנו, מהרמב"ם אין הוכחה שהוא סובר שאסור לומר 'וחומשו', אלא כיון שלא צריך, לכן הרמב"ם לא הזכיר זאת. ואף שזה לא מזיק, אבל לפי דבריו זה לא מעלה ולא מוריד. בעל אור לציון מפלפל שם בהמשך דבריו, הוא תולה זאת במחלוקת בתוספות וכו'. הוא מביא שהחזו"א קבע זאת בנוסח שלו, והוא כבר דן בסברא זאת, והוא סובר ששייך לומר שנתפס כל הפרוטה. וישנם הטוענים, וזוהי שיטת התוספות בכמה מקומות [ראש השנה ל"א ע"ב, בבא מציעא נ"ד ע"א], שאפשר לחלל גם על פחות משוה פרוטה, א"כ יכול להיות שכל הפרוטה נתפסת. והוא ממשיך ומאריך בעניין זה, עיי"ש.

 

גם בספר דרך אמונה [הלכות תרומות סוף פ"ג, דף נ"ז ע"א], ראיתי שהביא בשם החזו"א, אותן שאומרים 'הוא וחומשו מחולל על שתי פרוטות'. ישנם שרצו להמציא נוסח אחר, להגיד שזה מחולל על שתי פרוטות, כיון שהם חוששים שצריך פרוטה מלבד החומש. יותר נכון שיאמרו 'על פרוטה ורביע פרוטה במטבע זה', דכשאומר על שתי פרוטות, בזמן שאין במעשר שני וחומשו שוה שתי פרוטות, אפשר שאין החילול חל כלל.

 

בכל אופן רואים שהחזו"א לא חשש לכך, הוא כבר הרגיש בסברא הזאת, ועדיין הוא אוחז שאפילו כשמחלל גם את החומש על הפרוטה, הדבר נתפס. והסיבה היא, בגלל שהחילול תופס אפילו בפחות משוה פרוטה, או כיון שלא צריך דוקא חומש.

 

אלו דברים שיש להעמיק בהם, הדבר תלוי בכמה סוגיות בש"ס, לכן רק נאמר את המסקנא. מי שאומר 'הוא וחומשו', יש לו על מה לסמוך, וכך התקבל הנוסח בדרך כלל. אבל מי שרוצה, רשאי להחמיר על עצמו, ואם הוא רוצה לצאת מן הספק, שיעשה אחת משתי הדרכים, או שלא יאמר 'הוא וחומשו' אף פעם, אלא יאמר 'ומחולל כך וכך'. או שיגיד, 'מחולל הוא וחומשו על פרוטה ורביע', באופן זה הדבר בודאי יותר טוב לפי כל הדעות, רק שהוא צריך לקחת בחשבון שהמטבע שלו תסתיים יותר מהר.

 

להורדת סדר הפרשת תרומות ומעשרות - לחץ כאן

 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד...

  1. לעמוד הבא
אחת 2

 

 

 

 

 

 

  

 

הלכה יומית למייל שלך

המעוניינים לקבל "הלכה יומית" מתוך ספרי "שלחן ערוך המקוצר" ישיר לתיבת הדואר האלקטרונית מידי יום ביומו בלי נדר, נא לשלוח בקשת הצטרפות לתיבה: or@shtaygen.co.il

 

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 

הודעה חשובה

על פי הוראת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א וגדולי התורה והפוסקים, השימוש באינטרנט הינו לצורך בלבד, ובחיבור לאינטרנט כשר ומבוקר. כל חיבור אחר מהוה סכנה רוחנית וחינוכית.

שר שלום קשת
ארז יחיאל
מיני תבלין וקליות
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
מועדי השם
מצות טעמו וראו
פעולת צדיק
מנויים לחיים
מצות מסורת
טריתא

שער האתר: עיטור מהרי"ץ זי"ע לשער הספר ביאור תפילה להר"ר יוסף ציאח זצ"ל. עיצוב האתר:  אי סטודיו 

©   כל הזכיות שמורות לאתר יד מהרי"ץ, נוסד בחודש מרחשון ה'תשע"א 5771 לבריאת העולם, ב'שכ"ב 2322 לשטרות, 2010 למניינם. האתר נצפה במיטבו בדפדפן אינטרנט - אקספלורר .
דואר אלקטרוני: yad@maharitz.co.il  טלפון ליצירת קשר: 050-4140741 פקס: 03-5358404

דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד