|
|
||
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו גם תכנים תורניים והלכתיים רבים של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח ושו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד, וכן תוכלו לעיין ולהאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, וקבלת מידע אודות פעילות ק"ק תימן יע"א (י'כוננם ע'ליון א'מן). הודעה לגולשי האתר! הבעלות על אתר זה הינה פרטית, וכל התכנים המובאים הינם באחריות עורך האתר בלבד. אין למרן הגר"י רצאבי שליט"א כל אחריות על המתפרסם באתר, ואינו מודע לדברים המפורסמים בו. פרויקט הכנסת מאמרי מרן שליט"א מעשרות ספרים ירחונים וכתבי עת הפזורים על פני עשרות שנים לאתר יד מהרי"ץ "נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א. |
סימן ק"מ - הִלְכּוֹת שמירת הגוף על פי הַטֵּבַע |
|||||
מספר צפיות: 6630 | |||||
שלחן ערוך המקוצר - יורה דעה חלק א' | |||||
[א] מדרכי השם יתברך הוא, שיהיה גוף האדם בריא ושלם. שהרי אֵי־אִפשר שיבין או יֵדע דבר מתורתו יתברך וממצוותיו כשהוא חולה. לפי־כך צריך האדם להרחיק את עצמו מדברים המאבדים את הגוף, ולהנהיג את עצמו בדברים המַבְרים והמחלימים את הגוף{א}. וכן הכתוב אומר, ונשמרתם מאד לנפשותיכם{ב}: [ב] הבורא יתברך נתן באדם חום טבעי, וזוהי הַחֲיוּת שֶׁלָּ־אָדם. שאם תכבה האש הטבעית, תֵּיאָפֵס חֲיוּתוֹ. והחזקת החום הזה, הוא על ידי המאכל אשר האדם אוכל{ג}. כמו אש הבוערת, שאם לא יוסיפו עליה תמיד עצים, תכבה לגמרי. כן האדם אם לא יאכל, תכבה האש אשר בתוכו וימות. המאכל נטחן בין השינים, ומתערב עם מיץ הרוק וְיֻתּך, ומשם יורד לָאִצְטֻמְכָּא (דהיינו הקיבה) ונטחן גם שם, ומתערב עם המיצים, מיץ האיצטומכא ומיץ המרה, וְיֻתּך ויתבשל מהחום והמיצים ויתעכל. הברור שבו, ממנו ניזונים כל האיברים ומקיים חֲיוּת האדם. והפָּסולת שהיא המוֹתרות, נדחית לחוץ. ועל זה אנו אומרים בברכת אשר יצר{ג*} ומפליא לעשות, שנתן הקדוש ברוך הוא את הטבע באדם, לברור את טוּב המאכל, וכל אבר מושך אליו את המזון הראוי לו, והפסולת נדחית לחוץ. שאם תישאר הפסולת בתוכו, תתעפש, ויבא לידי חלאים רחמנא לִצְּלַן. ולכן רוב בריאות הגוף וחולשתו, תלויים בעיכול המאכל. אם מתעכל בדרך קל וטוב, אז האדם בריא. אבל אם מתקלקל העיכול, אז נחלש, ויכול לבא לידי סכנה חס ושלום{ד}: [ג] גוף האדם מורכב מארבעה יסודות שסימנם ארמ"ע, דהיינו א'ש ר'וח מ'ים ע'פר{ה}. שיש בו חמימות מן האש, ותנועה מן הרוח, ולחות מן המים, וכבדות מן העפר. ואף־על־פי שהכוחות הללו מתנגדים זה לזה, שהרי המים מכבים את האש והרוח מעיפה את העפר, מכל־מקום הקב"ה חיברם והרכיבם יחדיו בחכמה נפלאה באופן שיתאימו זה עם זה. לפי־כך נוהגים שהפוגש את חבירו אומר לו "שלום עליכם"{ו} בלשון רבים, ולא שלום "עליך", כי הכוונה לברך את ארבעת יסודות גופו שיתמידו בהנהגתם זאת להיות בשלום זה עם זה, שאם יתגבר בו יסוד האש יחלה וימות חס ושלום, וכן השאר{ז}: [ד] העיכול הטוב הוא כשהמאכל אינו רב, ושיהא קל להתעכל. שאם אכל האדם הרבה והאיצטומכא מליאה, אז העיכול קשה, כי האיצטומכא אינה יכולה אז להתפשט ולהתכווץ כראוי בטבעה ולטחון את המאכל כראוי. וכמו האש שאם ירבו עליה עצים יותר מדאי, אינה בוערת היטב, כמו־כן המאכל באיצטומכא. ולכן צריך ליזהר שלא לאכול רק בשֵׁיעור בינוני לפי מזג גופו, לא מעט ולא כל שׂבעו, כדי לשמור בריאות גופו. ורוב החלאים הבאים על האדם, אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים. וזהו שאמר שלמה בחכמתו{ח} שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו. כלומר, שומר את פיו מלאכול מאכל רע, או מלשׂבוע, ולשונו מלדבר אלא בצרכיו. ואמר החכם, האוכל דבר מועט מדברים המזיקים, אינו מזיק לו כמו האוכל הרבה מדברים הטובים{ט}: [ה] כח העיכול של־אדם בנעוריו הוא חזק, ועל־כן צריך הוא מזון תדיר, יותר מן האיש אשר הוא באמצע ימיו. והזקן לחלישות כחו, צריך שיהיה מאכלו קל, ומעט הכמות ורב האיכות להחזקת כחו{י}: [ו] בימי החום נחלשים כלי העיכול מפני החום, ועל־כן ראוי שיהיה שיעור האכילה בימי החום פחות מבימי הקור. ושׁיעֲרו חכמי הרופאים, לאכול בימות החמה, רק שני שלישים ממה שהוא אוכל בימות הגשמים{יא}: [ז] כלל גדול בדרכי הרפואה, שקודם האכילה יִיגַע בהליכה או בעבודה, עד שיתחמם גופו ואחר כך יאכל. ורמז לדבר ממה שנאמר{יב} בזעת אפיך תאכל לחם, דהיינו כי בזיעת הגוף תיטב אכילת הלחם. וכן נאמר{יג} ולחם עַצְלוּת לא תאכֵל. ויתיר חגורתו קודם האכילה (וְסִימָנֶיךָ{יד} ואקחה פת לחם, "אקחה" ראשי תיבות לַמַּפְרֵע, ה'תר ח'גורה ק'ודם א'כילה. "פת לחם" ראשי תיבות פ'ן ת'בא ל'ידי ח'ולי מ'עיים{טו}). ובשעת האכילה, ישב במקומו או יָסֵב על שמאלו. ואחר האכילה לא יתנועע הרבה, כי על ידי זה ירד המאכל מן האיצטומכא, טרם שיתעכל, ויזיק לו. אלא ילך מעט וינוח, ולא יִטַּיֵּיל ולא יְיַגֵּעַ את עצמו לאחר האכילה, ולא יישן אחר האכילה עד שתי שעות, שלא יעלו הָעֲשָׁנִים למוח ויזיקוהו. וכן הַמַּרְחֵץ אינו טוב לאחר האכילה{טז}: [ח] בני האדם אינם שווים בְּמִזְגָם. יש מי שמזגו חם, ויש מי שמזגו קר, ויש מי שמזגו ממוצע. והמאכלים משתנים גם־כן לפי זה. דהיינו מי שמזגו ממוצע, יאכל מאכלים שהם גם־כן ממוצעים. אבל מי שאין מזגו ממוצע, צריך שיאכל מאכלים שהם קצת בהיפך ממזגו. מי שמזגו חם, לא יאכל דברים חמים, כמו תְּבָלִין ובשמים, אלא יאכל מאכלים שהם קצת קרים וחמוצים. ומי שמזגו קר, יאכל מאכלים שהם קצת חמים. וכן ישתנה המאכל לפי הזמן והמקום. בימות החמה, יאכל מאכלים קרים, כמו בשר כבשים וגדיים רכים, ואפרוחי תֻּרנגולת, וגם קצת מאכלים חמוצים. ולא ירבה בתְבָלִין. ובימי הקור, יאכל מאכלים חמים, וירבה בתבלין. וכן במדינה קרה מאכלים חמים, ובמדינה חמה מאכלים קרים{יז}: [ט] המאכל הממוצע הוא לחם חטה ומאפה־תנור. ולא סולת ממש כי הסולת מתאחרת מלהתעכל, אך יהיה בו גם קצת מהמורסן (דהיינו קליפת החטה). ויהא מחומץ במיצוע, ובו מלח. ויתר המאכלים הנעשים מהחטה, אינם טובים. חוץ מן הפת כמו שכתבנו. ממיני הבשר, הטוב הוא כבש בן־שנתו, וכן הגדיים היונקים. אך כל מיני בני מעיים וגם הראש, לא טובים המה. העזים והפרה הזקינה והגבינה הישנה{יח} המה מאכלים רעים ועבים. כל בשר עוף, קל להתעכל יותר מבשר בהמה, והטוב שבעופות התֻּרנגולת. אמרו הרופאים כי המאכל שהאדם רגיל בו אינו מזיק לו, ואפילו הוא מאכל רע, כי ההרגל נעשה טבע, ובלבד שלא ימלא בו כריסו{יט}: [י] זמן האכילה, הוא כשיתאווה לאכול תאוה אמיתית, ולא תאוה זרה. וההבחנה ביניהם היא כך, הראשונה היא כאשר הוא רָעֵב כי האיצטומכא ריקה, והשנייה היא כשמתאווה למאכל מיוחד. ובדרך כלל האדם הבריא והחזק, יאכל שתי פעמים ביום. וחלשים וזקנים, יש להם לאכול אך מעט בפעם אחת, ויאכלו כך הרבה פעמים ביום, כי ריבוי המאכל יחליש את האיצטומכא. והרוצה לשמור בריאותו, לא יאכל עד שתהיה האיצטומכא ריקה מן המאכל הקודם. וסתם עיכול בבני אדם הבריאים האוכלים מאכלים ממוצעים, ומתעמלים בדרך הממוצעת, הוא לשש שעות. וטוב להשמיט סעודה אחת בשבוע, כדי שתשבות האיצטומכא מעבודתה, ויתחזק כח עיכולו. ונראה כי השמטה זאת, טוב שתהא בערב שבת{כ}: [יא] טוב להרגיל את עצמו לאכול פת בבוקר אחרי התפילה, כמו שאמרו חז"ל{כא}, ששמונים ושלושה חלאים תלויים במרה, וכולם מתבטלים על־ידי פת־שַׁחְרִית במלח וקיתון של־מים{כב}. ושיעור פת זו, כביצה. ומועיל לזה גם פת הבאה בכסנין (כפי כל הפירושים דלעיל חלק אורח־חיים סימן ל"ד סעיף ב'). אבל לא תבשיל כגון מעשה קדירה (הנזכר שם סעיף ז'){כג}: [יב] הרוצה לאכול כמה מיני מאכלים, יקדים לאכול תחילה את המשלשל, כגון ענבים תאנים ואבטיחים. ולא יערבם עם המזון, אלא שוהה מעט ביניהם. וכן יקדים את המאכל הקל שהוא נוח להתעכל, כגון בשר עוף, קודם לבשר בהמה. בשר בהמה דקה, קודם לבשר בהמה גסה. ודברים שמאמצים את בני מעיים, כגון רמונים, יאכל מיד לאחר האכילה ואל יאכל מהם הרבה{כד}: [יג] מפני שהתחלת העיכול הוא בפה על־ידי טחינת השינים והתערבות המאכל עם מיץ הרוק, לכן לא יבלע שום מאכל בלא לעיסה, כי אז יִכְבַּד העיכול באיצטומכא לבדה{כה}: [יד] כבר נתבאר לעיל בסעיף ח', כי בני־אדם אינם שווים במזגם, ויש לכל איש לבחור על פי רופאים במאכלים הטובים, לפי מזגו ומקומו וְשָׁעָתוֹ. ובדרך כלל הנה הרופאים הקדמונים חילקו את המאכלים במדרגות שונות. יש מאכלים שהם רעים ביותר עד מאד, וראוי לאדם שלא לאכלם לעולם, כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים, והגבינה המלוחה הישנה{כו}, והכמהין והפטריות, והבשר המלוח הישן, ויין מִגִּתּוֹ, והתבשיל ששהה עד שנדף ריחו. וכן כל מאכל שריחו רע, או מר ביותר, הרי הוא לגוף כמו סם המות. ויש מאכלים שהם רעים אבל אינם כמו הראשונים לרוע, לפי־כך ראוי לאדם שלא לאכול מהם אלא מעט, אחר ימים הרבה, ולא ירגיל את עצמו להיות מזונו מהם או לאכלם עם מזונו תמיד, כגון דגים גדולים, וגבינה, וחלב ששהה עשרים וארבע שעות אחר שנחלב, ובשר שְׁוָרִים גדולים ותישים גדולים, ולחם שעורים, ולחם מַצּוֹת, והכרוב, והחציר{כז}, והבצלים, והשומים, והחרדל והצנון. כל אלו מאכלים רעים הם. אין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט עד מאד ובימות הגשמים, אבל בימות החמה לא יאכל מהם כלל{כח}: [טו] ויש מאכלים שהם רעים ואינם כמו אלו, והם עוף המים (אֲוָז וּבַר־אֲוָז) ובני־יונה הקטנים, והתמרים, ולחם שנילוש בשמן, והסולת שניפו אותה כל צרכה עד שלא נשאר בה ריח מורסן, אין ראוי להרבות בהם{כט}: [טז] לעולם ימנע האדם את עצמו מפירות האילנות, ולא ירבה לאכול מהם אפילו יבשים וכל־שכן לחים. אבל קודם שיתבשלו באילן כל צרכם, הרי הם כחרבות לגוף. וכן החַרוּבים, רעים לְעולם{ל}. וכל הפירות החמוצים, רעים, ואין אוכלים מהם אלא מעט בימות החמה ובמקומות החמים. והתאנים והענבים גם השקדים והרמונים, לעולם טובים, בין לחים בין יבשים, ואוכל אדם מהם כל צרכו. ומכל־מקום לא יתמיד באכילתם, אף־על־פי שהם טובים מכל פירות האילנות. והפירות היבשים כצימוקים, טובים לכבד{לא}: [יז] בעניין השתייה, המים הם המשקים הטבעיים לאדם ובריאים לגוף, אם הם זכים וצלולים. ומועילים, ששומרים על לַחוּת הגוף, וממהרים להוציא את הפסולת. כשישתה מים, יבחר את הקרים, שהם מרוים את הצמאון ומטיבים את העיכול יותר מאלו שאינם קרים, אך לא יהיו קרים מאד שהם מכבים את החום הטבעי. וכל־שכן כשהאדם הוא עייף ויגע, יזהר מאד שלא לשתות מים קרים, כי אז חֵלֶב־הלב נתחמם, והוא מהותך מחמת העייפות והיגיעה, והמים הקרים יזיקו לו, עד שיוּכל לבא לידי סכנה חס ושלום. ואף כי המים טובים לבריאות הגוף, מכל־מקום לא ישתה מהם הרבה. אין לשתות מים קודם האכילה, לפי שתתקרר האיצטומכא, ולא תעכל את המזון כראוי. וגם בתוך אכילתו לא ישתה אלא מעט מים מזוגים ביין, ורק כשהמאכל מתחיל להתעכל אז ישתה שיעור בינוני. וכן אין לשתות מים בצאתו מן הַמַּרחֵץ, שלא יתקרר הכבד. וכל־שכן שלא ישתה במרחץ{לב}: [יח] היין מְחַזֵּק את החום הטבעי, ומיטיב את העיכול, ומוציא את המוֹתרות, ומסיר את הדאגה והיגון שנאמר{לג} ויין ישמח לבב אנוש, ועוזר לבריאות הגוף, כשישתה ממנו שיעור בינוני. ומי שמוחו חלוש, יזהר מן היין שמוסיף על חלישותו, וממלא את הראש עֲשָׁנִים. היין יפה לזקנים, כמו החָלָב לקטנים. ומזיק לנערים, לפי שהוא כמוסיף אש על אש. ויש ליזהר מן היין עד גיל עשרים ואחת שנה. אין ראוי לשתות יין קודם האכילה אלא מעט כדי לפתוח הבני־מעיים. ולא בעת רעבון, ולא אחר מַרחֵץ{לג*} וזִיעה, ולא אחר עמל ויגיעה. ובתוך האכילה לא ישתה אלא מעט{לד}: [יט] לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא. ואל יַשהה נקביו אפילו רגע אחד. ולא יאכל עד שיבדוק את עצמו יפה יפה שֶׁמֶּא צריך הוא לנקביו{לה}: [כ] ולעולם ישתדל שיהיו מעיו רפויים כל ימיו, ויהיה קרוב לשלשול מעט. וזהו כלל גדול ברפואה, כל זמן שהרְעִי נמנע, או יוצא בקושי, חלאים רעים באים. ולכן כשרואה אדם שמעיו נחלשו, ואין בהם כח הדוחה, ידרוש ברופאים להגיד לו במה יַרְפה אותם, איש איש לפי מזגו ולפי ימיו{לו}: [כא] היגיעה בדרך ממוצעת, טובה לבריאות הגוף. אבל היגיעה הגדולה, וכן המנוחה, מזיקים לגוף. בזמן החום אין להתייגע אלא מעט, ובזמן הקור צריך יותר. אדם שמן, צריך להתייגע יותר מאדם כחוש{לז}: [כב] כדי לשמור את הבריאות, צריך לדעת את התנועות הנפשיות וליזהר מהם. כגון, השמחה והדאגה, הכעס והפחד. וצריך בעל־שֵׂכֶל להיות שמח בחלקו כל ימי הבלו, ולא ידאג על עולם שאינוּ שלו, ולא יבקש יתרונות, ויהיה בטוּב־לבב ובשמחה הממוצעת, כי היא סיבה להגדיל החום הטבעי, ולעכל את המאכל ולדחות את המוֹתרות, ולחזק אור העיניים וכל ההרגשות, וגם יתחזק כח השכל. ואמנם אין להרבות השמחה במאכל ובמשתה כמו הסכלים, כי ברבות השמחה תצא החמימות לשֵׁטַח הגוף, ויותָּך החום הטבעי ויתקרר הלב פתאום, וימות בלא עתו בפתע. ובפרט יקרה זה לאנשים שמנים בגופם, לפי שהחום הטבעי בגופם מעט, מכיון שעורקיהם צרים, ומרוצת הדם שהוא מקור החום היא אִטית. והדאגה היא היפך השמחה, וגם היא מזיקה, לפי שמקררת את הגוף, ויתקבץ החום הטבעי אל הלב ויביאהו אל המות. הכעס מעורר חמימות הגוף עד שיוליד מין ממיני הקדחת. הפחד יוליד בגוף קרירות, ולכן יקרה למפחד רעדה, וכשתתרבה הקרירות אולי ימות. וכל־שכן שצריך ליזהר שלא יאכל כשהוא בכעס או בפחד או בדאגה, אלא כשהוא בשמחה ממוצעת{לח}: [כג] השִׁינה הממוצעת, טובה לבריאות הגוף, מפני שיתעכל מזונו אז וינוחו חושיו. ואם אירע לו מחמת חולי שאינו יכול לישן, צריך שיאכל דברים המביאים את השינה. אבל ריבוי השינה מזיק, לפי שיתמלא הראש מהאדים, כי ירבה העשן העולה מן הבטן אל המוח וימלא הראש עשן ויזיק לגוף מאד{טל}: [כד] כמו שצריך האדם ליזהר שלא לישן תכף אחר האכילה (כדלעיל סעיף ז'), כך צריך הוא ליזהר שלא לישן כשהוא רעב, כי כשאין מזון בגוף תפעל החמימות במוֹתרות, ויוולד מהן עשן נפסד ויעלה למוח. כשיישן יהיו מראשותיו גבוהים, לפי שיעזור להוריד את המאכל מפי האיצטומכא ויתמעטו העשנים העולים למוח. השינה הטבעית היא בלילה, ושינת היום מזיקה, ואינה טובה אלא לאותם שהורגלו בה{מ}: [כה] דרך הרחיצה, שיכנס אדם למַרחֵץ{מא} משבעה ימים לשבעה ימים. לא יכנס למרחץ לא כשהוא רעב ולא כשהוא שבע, אלא כשיתחיל המזון להתעכל. וירחץ גופו בחמין ואחר־כך בְּפוּשָׁרִין, ואחר־כך בפושרין מן הפושרין עד שירחץ בצונן. וכשירחץ ראשו, יהיו המים בתכלית החמימות. כשיצא מן המרחץ, ילבש בגדיו ויכסה ראשו היטב שלא תשלוט בו רוח קרה, ואפילו בימות החמה צריך ליזהר בזה. וישהה לאחר שיצא עד שתתיישב נפשו, וינוח גופו ותסור החמימות, ואחר־כך יאכל. ואם יישן מעט כשיצא מן המרחץ קודם האכילה, הרי זה טוב מאד{מב}: [כו] לעולם ישתדל אדם לדור במקום שהאַוֵּיר זך ונקי, במקום גבוה ובבניין רחב, ואז יהיה שכלו זך ונקי. ואם אפשר, ידור{מג} בקיץ במקום פתוח לצד צפון או לצד מזרח, ושלא יהא שם שום דבר מעופש. וטוב מאד לנקות אויר הבית תדיר, בריחות טובים וכיוצא בהם{מד}: [כז] האויר הטוב לבריאות הגוף הוא, שיהא ממוזג ושווה, ממוצע בין הקור והחום. לכן יזהר כל אדם שלא יחמם מאד את ביתו בימות החורף, כי רוב החמימות מביא הרבה חלאים רחמנא ליצלן, אלא יחממנו באופן אשר לא ירגיש שום קרירות ולא יִחַם לו ביותר{מד*}: [כח] לשמור חוש הראִייה, יזהר מהדברים דלקמן. א) לא יבוא בחפזון בפעם אחת ממקום חושך לאור גדול. ואם צריך ליכנס ממקום חושך למקום אור, יפתח את הדלת מעט ויסתכל באותו אור זמן מועט, ואחר־כך יפתח יותר ויסתכל שוב כמה רגעים, ואחר־כך יפתח כולו. וכן יעשה גם בבואו ממקום אור למקום חושך. כי התמורה מאור לחושך או מחושך לאור בלי ממוצע, מזיקה לראייה. ולכן ה' יתברך ברחמיו ברא את העולם באופן זה, שהשמש זורחת על הארץ מעט מעט, לא בפעם אחת, וכן שוקעת מעט מעט{מה}. [ב) אור החוזר מן השמש (דהיינו שהשמש זורחת על איזה מקום ומשם בא האור) מזיק לעיניים. ולכן יזהר מלדור בבית שכל חלונותיו רק מצד צפון, כי השמש אינה באה לצד צפון, וכל האור אשר שם הוא רק אור החוזר. וכן אפילו אם החלונות המה לצד מזרח או דרום או מערב, אם אין השמים נראין מתוך החלונות, כגון שיש כנגדן בניינים או חומות גבוהות, הרי גם־כן האור הבא הוא רק אור החוזר. [ג) יזהר מלעסוק בכתיבה או לקרות בספר או לעשות כל מלאכה דקה, באור בין השמשות, וכן בעצם היום כאשר השמש בתקפה. וכן לא ירבה בכתיבה או לקרות בספר שאותיותיו קטנות, ובכל מלאכה דקה, לאור הנר בלילה. [ד) ההסתכלות הרבה בצבע לבן, גם־כן מזיקה לעיניים. ולכן מראה השמים כמראה התכלת, לא לבן, כדי שלא יזיק לעיניים. וכן ההסתכלות הרבה במראה אדום צח, וכן באש, מזיקה גם־כן. [ה) העשן וריח גפרית מזיקים גם־כן, וכן אבק דק או רוח הבאה לנגד העיניים. וכן הליכה מרובה ופסיעה גסה (דהיינו הילוך יותר מאַמה{מו}). גם בכיה מרובה מזיקה, כמו שאמר הכתוב{מז} כָּלוּ בדמעות עיני, אבל על התורה נאמר{מח} מצות י"י ברה מאירת עיניים{מט}: |
|||||
|
|||||
|
כניסה לחברים רשומים |
|