-
-
חיפוש מתקדם
לחיפוש מדוייק: הוסף "מרכאות" לפני מילות החיפוש!

לא מצליח לראות קבצי פלאש? לחץ כאן!
מדורים אקטואליים:

 

 

 

 

 

  דרשת "המעמד הגדול" - חול המועד סוכות ה'תש"פ , יבנה ת"ו  

 


 

 

 

 
פענוח חתימת יד קדשו של מהרי"ץ


פרשת השבוע

 

 

הוצאת פעולת צדיק

כשרות בד"צ פעולת צדיק

עכשיו באתר יד מהרי"ץ
1058 אורחים

וַיָּ֧בֵא ל֦וֹ יַ֖יִן וַיֵּֽשְׁתְּ [פרשת תולדות]

    
מספר צפיות: 929
ב' כסליו ה'תשפ''א

השלמה בעניין הניגון המתחנן שעושים כשיש במלה תרי טעמי, ומה שייך בקשה ותחינה בפסוק 'ויבא לו יין וישת'.

מתוך "שערי יצחק" השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק לך לך התשע"ח.

בסוף השיעור הקודם, לקראת סוף השיעור היתה שאלה, לכן נתחיל כעת בס"ד במה שסיימנו אז. וזה קשור ונמשך עם מה שהקדמנו לעיל לגבי מדת רחמיו יתברך, אשר לו היכולת והרחמים.

דיברנו אז בעניין תרי טעמי, שהניגון העיקרי של זה צריך להיות ניגון של תחנון ובקשה. הבאנו את הפסוק, וַיִּקְרָ֧א לָ֦הֿ נֹ֖בַח בִּשְׁמֽוֹ [במדבר ל"ב, מ"ב]. 'העולם' עושה זאת, כאילו ישנו טעם טפחא. אין בכך משהו מיוחד. אבל הדבר אינו יכול להיות. כי אם זהו טעם מפריד, היה צריך לבוא אחרי זה דגש. כגון בפסוק, לָ֧מָּה תַעֲשֶׂ֦ה כֹ֖ה לַעֲבָדֶֽיךָ [שמות ה', ט"ו]. אם זהו טעם מפריד, אם זה מתנגן כמו טפחא, למה המלה 'כה' היא ברפה, היה צ"ל דגש, 'כּה'. על כרחך, שזהו טעם מחבר, טעם 'משרת'.

לכן, זהו אחד מן החיזוקים, למה שאנחנו אומרים, שזה לא נחשב טעם מפריד, אלא טעם משרת. כי אחרת, היה צריך לבוא דגש. שהרי הכלל הוא, בג"ד כפ"ת אחרי אהו"י, אם ישנו טעם מפריד. דחיק, ופסיק, ואתי מרחיק.

אם כן, צריך לעשות ניגון מתמשך, לא מפריד. רק כיון שהניגון נמשך, 'העולם' לא קלט היטב את הניגון, לכן הם עושים ניגון של הפרדה. כפי שלגבי המלה 'לו' בוא"ו, זה לא כפי שישנם החושבים, שצריך לעשות הפרדה. זאת אינה הפרדה, אלא משיכה [עיין שיעור מוצש"ק שמיני ה'תשע"ו]. אבל מי שלא שם לב, מי שאינו מדייק דק מן הדק, הוא חושב שזה מפריד. וההגדרה המדוייקת, שזה ניגון כעין תחנון ובקשות.

בכל אופן, שאל ידידנו הרב ניר טיירי יצ"ו, מה נֹאמר לגבי הפסוק, וַיָּ֧בֵא ל֦וֹ יַ֖יִן וַיֵּֽשְׁתְּ [בראשית כ"ז, כ"ה]. במלה 'לו', יש תרי טעמי. ובמלה 'יין', ישנה טפחא. הוא שאל אותי על כך באמצע השבוע. מה שייך בקשה ותחינה, בפסוק 'ויבא לו יין וישת'?

עניתי לו, בודאי, לא נתכוונתי לפרש את כל הפסוקים אשר מוטעם שם כך. אבל זה מה שכתוב, ואין הכי נמי, צריך לחפש מה היא הבקשה כאן. אבל כיון ששאל, אמרתי לעצמי, שנחפש את התשובה על כך.

ברצוני להקדים ולהביא בפניכם את הכתוב בספר טעמי המקרא, להרב שמואל יהודה הלוי וינפלד, מעיקו"ת ירושלם ת"ו [הוצאת ספרים אשכול, שנת תשמ"א]. הוא כותב שם ב'פתח דבר' [דף י"ב] כך, בעניין קדמות הטעמים והנקודות, הנה כבר נזכרו בספרי הזוהר ובתיקוני הזוהר לרבי שמעון בר יוחאי במקומות רבים, ואין כאן המקום להאריך.

שלא נחשוב, שהטעמים הם משהו מאוחר, כפי שחושבים אנשים הרחוקים ממרכזי התורה, מעומק התורה, מקדושת התורה. תמיד, לגבי כל דבר, יש להם נטייה לאחֵר אותו.

אבל נעתיק כאן לשון החיד"א ז"ל בספרו "שם הגדולים" וזה לשונו: הספר "טוב טעם" לרבי אליהו המדקדק, על הטעמים, נדפס בשנת רח"צ. ובילדותי ראיתי שאומר שם, וב"מסורת המסורת", דהיינו גם בספרו הנוסף הנקרא בשם מסורת המסורת, שהטעמים והנקודות עשו אותם אחר התלמוד, חכמי טבריה. בגלל שהוא לא ראה, שבגמרא מוזכר עניין הטעמים והנקודות. א"כ, מי עשה זאת? אלא מאי, זה נעשה אחר כך. זאת שיטת כל האנשים הנחשבים 'חוקרים'.

דרך אגב, רבי אליהו בחור, היה מדקדק, ובסדר, אבל בסופו של דבר הוכיח סופו על תחילתו, הנכדים שלו יצאו לתרבות רעה, בעוה"ר הם נשתמדו. ולא עוד, אלא שגרמו לשריפת התלמוד ושאר ספרים קדושים, בשנת ה'שי"ג ליצירה. וגם הוא בעצמו, היה מלמד אפילו לגויים תנ"ך לשון הקודש ודקדוקו. קצת רואים שהוא נוטה לדעות זרות. אבל מצד שני, אי אפשר להוציא אותו מן הכלל, כי בסך הכל הוא אכן היה נאמן לתורה. אני רק אומר, כי ישנם 'בסביבה' שלו קצת דברים פגומים ומחשידים. שמו רבי אליהו המדקדק, או רבי אליהו בחור, אשכנזי מארץ איטליה. כך זכורני שהיו טענות עליו.

בכל אופן, אומר על כך החיד"א, ועמו הסליחה, כי הם הלכה למשה מסיני.

חושבני, עלה בדעתי, לסתום את פיהם, כי את אותה הקושיא, הם יכולים היו לשאול גם לגבי הרמב"ם. מישהו יכול להגיד, וכי ברמב"ם מוזכר באיזה מקום, פתח או חירק וכדו'? או פשטא או אתנחא וכדו'? אין. א"כ, לא היה. זה בא רק מאחרי הרמב"ם. הרי הרמב"ם בחיבורו לא מזכיר זאת.

אולם ברור שזה חלום באספמיא. כי מה נגיד על כך, שהרמב"ם בעצמו סובר [בפ"ז מהלכות ספר תורה], שהספר של בן אשר, זהו הספר הכי מוסמך, ושמגיהים על־פיו וכו'. והרי בספר זה של בן אשר, שהיה מאתיים שנה לפני הרמב"ם, כולו מלא טעמים ונקודות, והערות של המוסרה גם על זה.

אלא ודאי, מה שהרמב"ם לא הזכיר זאת, כיון שזהו דבר פשוט וידוע. הרמב"ם לא ראה צורך לדבר על כך, כיון שזה אינו הנושא. מוכרח שזה היה לפניו, אף כי לא ברור ממתי בדיוק. עכ"פ החיד"א כותב, כי הטעמים והנקודות הם הלכה למשה מסיני. וכבר הרחבנו בס"ד על כך פעמים רבות.

[לפום קושטא, נזכרתי אחר כך שעניין הניקוד מובן במה שנזכר עכ"פ ברמב"ם פ"ב מיסודי התורה הלכה י', לגבי הבדל שבין חֵי פרעה, ולאידך גיסא חַי ה'. ובפ"ב מקרית שמע סוף הלכה ט', לא יחתוך בחי"ת כדי שלא יהא כאומר אֵי חָד יעו"ש. מלבד מה שבאיגרת תימן כתב לסתור את טענת הישמעאלים ששינינו והחלפנו בתורה, כי התורה מקובלת ממזרח העולם ועד מערבו, ולא נמצא חילוף אפילו בדקדוקים, ואפילו בין קמץ חטף לשורק וכו'. אם כן אזדא לה ראיתנו. יב"ן].

ממשיך ואומר החיד"א, והוא בכלל מה שאמרו בנדרים דף ל"ז [ע"ב על הפסוק ויקראו בספר וגו']. וכבר ידוע שרשב"י רבו של רבי מחבר המשנה, בתיקוני הזוהר, מדבר נפלאות על הטעמים והנקודות. והאריז"ל בדרושי טנת"א (ר"ת: טעמים, נקודות, תגין, אותיות). ועיין בזוהר ח"ב סוף ד"ה ר"ה. ודוק ואין להאריך.

כעת הוא מביא [שם בספר טעמי המקרא] כך, ובמחברת הערוך לר' שלמה בן פרחון ז"ל, כתב לעניין טעמי המקרא: "שיבין ממנו הקורא את הַתְּמִיהָה, ואת הגערה, ואת התחינה, ואת הכלכול, ואת השאלה וכל דבר.

לדברי המחבר הזה, שהיה קדמון ספרדי, על ידי הטעמים, מבינים מה בלשון 'תמיהה', ומה לא. לפי הניגון, אפשר להבין שישנה כאן תמיהה. וכן מה בלשון 'גערה', שמעירים למישהו בתוקף. וכן מה בלשון 'תחינה', תכף נראה זאת, זה מה שאנו מדברים לגבי תרי טעמי. 'ואת הכִּלכּוּל'. עוד מעט נראה, מה הפירוש? כתוב כאן 'כלכול' בכ"ף. על המחיה ועל הכלכלה ... 'ואת השאלה, וכל דבר'.

כעת הוא מביא לכך דוגמאות, השאלה, הֲיֵ֧שׁ יְ"י֛ בְּקִרְבֵּ֖נוּ אִם־אָֽיִן [שמות י"ז, ז']. מובן לפי דבריו, שעפ"י הניגון, 'היש י"י' זה דרגא, בניגון אפשר להבין שזאת שאלה.

הכלכול, וַיִּתְמַהְמָ֓הּ [בראשית י"ט, ט"ז], בטעם שלו. הדבר אינו מובן.

התחינה, הוא מביא את הפסוק שהזכרנו מקודם, לָ֧מָּה תַעֲשֶׂ֦ה כֹ֖ה לַעֲבָדֶֽיךָ [שמות ה', ט"ו]. מובן מהניגון, שהוא מתחנן, 'למה תעשה כה לעבדיך'? הם מתחננים לפרעה, מדוע אתה מצער אותנו, ומבקש את התבן וכו', כמובא בסוף פרשת וארא.

את הגערה, הַה֤וּא אָמַר֙ וְלֹ֣א יַעֲשֶׂ֔ה [במדבר כ"ג, י"ט]. הניגון מראה, שמישהו גוער וכועס. בן אדם לא מקיים את הבטחתו [ועי' פירוש רש"י שם שהוא לשון תימה, ולאידך גיסא במדרש תנחומא פרשת וירא אות י"ג, לגבי הפסוק (בראשית כ"א, א') וַי"יָ פָּקַד אֶת שָׂרָה. יב"ן]. וכן כולם. מן הטעם שלהם תבין, כאילו הנביא כנגדך מדבר לך פנים בפנים.

כך מביא בעל ספר טעמי המקרא, בשם ספר מחברת הערוך. ואם כי, לא ידוע מי שעושה כך, לפי הקריאה לדעת, שדבר כזה הוא שאלה, ודבר זה הוא גערה וכו', כאילו שאפשר להבחין לפי הטעמים. מה שמקובל בכל עדות ישראל, זה לא נשמע. אבל כך הוא אומר. [אך יש דומה לכך, כדלקמן ד"ה לפעמים].

פתחתי את הספר בעצמו, בכדי להבין מהו 'הכלכול' המוזר הזה, וראיתי כי הוא טעה. זה לא 'כלכול', אלא 'בלבול'. הוא נתבלבל. בעל הספר טעמי המקרא. במקום האות כא"ף, צריכה להיות האות בי"ת. בלבול. 'ויתמהמה' היינו, שהוא לא יודע, לוט היה אז מבולבל. הוא התעכב. האם לצאת מן העיר, או שלא לצאת, כיון שלא היה שום ספק שהעיר סדום עומדת להיהפך. אדרבה, עשו שם חינגות. טעם שלשלת, מראה על כך. שהאדם, ימינה שמאלה, כן, לא, מבולבל. כמו־כן לגבי יוסף הצדיק, וַיְמָאֵ֓ן [בראשית ל"ט, ח']. הוא נתבלבל. מאבק קשה עם יצה"ר. וכן לגבי אליעזר עבד אברהם, וַיֹּאמַ֓ר׀ יְ"יָ֗ אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם הַקְרֵה־נָ֥א לְפָנַ֖י הַיּ֑וֹם וגו' [בראשית כ"ד, י"ב], היה מתלבט קשה, כיון שהוא עצמו רצה את יצחק עבור בתו, כידוע. ואותו הדבר לגבי אהרן, וַיִּשְׁחָ֓ט [ויקרא ח', כ"ג]. כתוב שהוא ראה דמות עגל, והוא פחד להתקרב. כך זכורני. או בגלל שזו היתה שחיטתו הראשונה, ולכן היה מרתת אולי יטעה וישנה משהו שלא כדין, כגון במחשבתו וכו'. וכמובן יש טעמים נוספים. 'ארוכה מארץ מדה'.

בעל מחברת הערוך מביא [שם] קודם לכן לגבי הפיוטים, כגון הפיוטים שחיבר רבי' יהודה הלוי, שיש בהם משקלים, אבל הוא מתנגד לכך, כיון שלפעמים על ידי כך לשון הקודש משתבש. דיברנו על כך בזמנו [שיעור מוצש"ק בראשית ה'תשע"ה], כי הפייטנים, בכדי לעשות את הפיוט לפי המשקל, הם לא כותבים לפי הדקדוק, מלעיל ומלרע. כגון מה שהזכרנו בזמנו, לגבי 'ואשמתי וארבתי'. או שהם הופכים שוא נח לשוא נע, וכן ההיפך. לפי הצורך שלהם, בכתיבת הפיוט. אח"כ הוא מביא, שרבי' יהודה הלוי עצמו התחרט מכך. הוא טוען, אם עניין המשקלים הוא כ"כ חשוב, א"כ מדוע בתנ"ך, במקרא, אין את זה? וכי דוד המלך ע"ה, לא היה יכול לעשות את המשקלים? כגון במזמור 'הודו לי"י כי טוב', חלק מן הפסוקים הם קצרים, וחלקם ארוכים. למה הוא לא עשה את הכל אותו הדבר? מדוע הוא לא השווה אותם?

אמר רבי יהודה הלוי, כי הפייטן הולך אחר המשקל, עושה שמתי במקום שמתי וכו', הוא מביא עוד כמה דוגמאות, וזה כולו רע, [ר"ל ואין נכון לעשות כן, להשחית כוונת הלשון ותוכן העניין, בעבור התמונה החיצונה וכו']. ועשה תשובה לפני מותו, שלא יפייט לעולם. לפני פטירתו, הוא עשה תשובה. אבל, מה לעשות? זה כבר נתקבל ונתפשט. אחרי שהוא מת, הוא כבר לא יכול לחבר עוד פיוטים. לפני שהוא מת, הוא עשה תשובה.

בכל אופן, ההתנגדות לא נתקבלה. הפיוטים המשיכו. וכפי שאומרים, 'אין בודקין מן המזבח ולמעלה'. גם רבינו האר"י ז"ל, עשה פיוטים, כגון אזמר בשבחין וכו', אסדר לסעודתא וכו', והכל לפי המשקלים. אפילו שמקור עניין המשקל, בא מאומות העולם, הדבר בבחינת יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת [בראשית ט', כ"ז], יפיותו של יפת יהא באהלי שם [מגילה דף ט' ע"ב]. דהיינו, הכשירו את הדבר, וקיבלוהו.

לאחר מכן, אומר בעל מחברת הערוך בזה"ל, ובאמת מנהג הישמעאלים הוא, ולשונם עשוי לכך. ואנו שיש לנו עניינים אחרים בלשוננו, שיבין הקורא וכו'. דהיינו, בשביל מה צריך לקחת זאת מן הישמעאלים? הישמעאלים, לפי השפה שלהם, הם צריכים את המשקלים האלה. אבל לשון הקודש, לא צריכה זאת. כי לגבי לשון הקודש, יש לנו בטעמי המקרא, את כל הסימונים. שיבין הקורא את הַתִּמהָא [כצ"ל אפילו שלמעלה הניקוד אחרת. יב"ן], ואת הגערה, ואת התחינה, ואת הבלבול, ואת השאלה וכל דבר. כתוב במפורש, 'הבִּלבול'. איני יודע, כיצד בעל ספר טעמי המקרא קרא כאן, 'הכִּלכול'. מדוע הוא קרא באות כא"ף, במקום באות בי"ת.

השאלה, הֲיֵשׁ יְ"יָ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן [שמות י"ז, ז']. הבלבול, וַיִּתְמַהְמָהּ [בראשית י"ט, ט"ז], בטעם שלו. מוסיף על כך המוציא לאור שם, ושמו יעיד עליו אצל בעלי המוסרה. שלשלת קוראין אותה מרעים או מרעיד. הניגון של שלשלת, הוא כמו רעם, או הרעדה. לפי שירעים בקולו.

ומעיר על כך המוציא לאור, לפי קבלתנו, לא נמצא כוונת העניין בטעמים, רק הפסק וחיבור. הוא אינו מבין זאת. אבל אמנם לפי מה שאמרנו, טעמי המקרא יש בהם ניגונים וסלסולים, אך עיקרם היכן להפסיק, והיכן לחבר. המוציא לאור, שהוא אשכנזי, כותב שאינו מבין זאת, וכי בניגון אפשר לדעת מה גערה ומה תמיהא? אדרבה, הטעמים הם קבועים, ללא כל שינוי. תפקידם הוא הפסק וחיבור, ולא מובן מהם סימן לשאלה, לגערה וכדומה.

ואולי היה כן אצל אחינו בני ספרד, וראוי לשום לב על זה, כל דורש קדמוניות ישורון. לדבריו, צריך לעיין, אולי בימי קדם, אצל הספרדים היה כך וכו'.

[לפעמים אפשר להרגיש כזאת אצלנו, כששומעים קוראים בקיאים, כגון בפסוק (בראשית ל"א, ל"ו) מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי וגו', שמוסיפים גוון לניגון המביע תרעומת, איך שיעקב מקפיד על לבן. וכן במקומות של צער, מורגש בקריאה. וכיו"ב. כזאת מוזכר כבר בהקדמת הרנ"א לחומש תורת אבות ד"ה לעניין].

בכדי ליישב את השאלה דלעיל, חיפשתי במדרשים ובמפרשים, אך לא מצאתי מאומה. אולם בס"ד מצאתי ביאור עפ"י ספר הזוה"ק בפרשת תולדות [דף קמ"ב ע"ב], לגבי הפסוק וַיָּ֧בֵא ל֦וֹ יַ֖יִן וַיֵּֽשְׁתְּ [בראשית כ"ז, כ"ה]. כתוב שם כך, רבי אלעזר אמר רמז, רבי אלעזר אמר, רמז מההוא יין דכל חידו אשתכח ביה, בגין לחדתא ליה ליצחק, דבעי חדוה, כדקא בעיין חדוה לחדתא סטרא דיליה, ישנה גירסא אחרת 'דליואי', ועל דא ויבא לו יין וישת.

לפני כן כתוב פירוש אחר, 'ויבא לו יין', רמז רמיז מאתר רחיק קריב ליה, מההוא אתר דעשו. ראיתי כבר מישהו כתב שם בהגהה בצד (בדפוס ליוורנו, עם פירוש מקדש מלך), בגליון הדף, כי הכוונה שזה 'תרי תְּנוּעֵי'. דהיינו, שהזוה"ק בא להסביר בעצם, מדוע יש כאן תרי טעמי. שתי מארכות.

מסביר הזוה"ק, רבי אלעזר אומר כך, כי הכוונה היא, שיעקב הביא ליצחק יין, בכדי לשמח אותו. כיון שיצחק אבינו, זאת מדת הגבורה. ובכדי לשמח את מדת הגבורה, על מנת שעל ידי זה יבואו אליו הברכות, היה צריך שיביא יין.

[כנראה שלולא היין, מבלעדי השמחה, לא היה יעקב מקבל את הברכות. יצחק מדת הדין, לא היה מוותר עד שהיה בודק ומברר הדק היטב את הסתירות, האם אכן זהו עשיו, או מישהו אחר ש'מתחפש' אליו]. 

דרך אגב, ישנו כאן גם רמז, לארבעת הכוסות ששותים בליל הסדר. הרי כתוב, לגבי הפסוק שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים [בראשית כ"ז, ט'], שבאותו הזמן היה ליל פסח. ולכן צריך היה 'שני גדיי עזים', אחד לקרבן פסח, והשני לקרבן חגיגה. אם כן, צריך גם ארבעה כוסות. זהו שנאמר, ויבא לו יין וישת. במלה 'לו', ישנן שני אותיות, ותרי טעמי, שתי מארכות. בסך הכל, ארבע. אלו ארבעה כוסות יין. הפלא ופלא.

דבר הדומה לכך, לְמה שאמרנו קודם, כתוב גם בזוהר חדש [שיר השירים דף ע"ט ע"א], על דא יצחק, דהוה מסטרא דדינא קשיא, אצטריך למחדי ליה בההוא חמרא טבא, דאתי מרחוק. הדא הוא דכתיב, ויבא ל"וֹ יין מרחוק, מדוכתא עילאה, משיך עליה מההוא חדוה למחדי ליה, כדין אתבסם רוגזא, ודינא תקיפא אתכליל ברחמי, למהוי כולא כדקא יאות. כידוע, אברהם אבינו, זה חסד. יצחק אבינו, זאת גבורה. ויעקב אבינו, זה רחמים. מדת רחמים, ממזגת את מדת הגבורה עם מדת החסד. א"כ, יצחק שהיה מצד הדין הקשה, היו צריכים לשמח אותו ביין הטוב ההוא הבא מרחוק. היינו שהשפיע לו שמחת היין מרחוק, היינו ממקום העליון שבבינה הקרוב אל החכמה הנקראת 'מרחוק'. יעקב המשיך עליו מאותה השמחה לשמח אותו, אז נמתק הרוגז והדין למעלה, והדין החזק של יצחק נכלל ברחמים, להיות הכל כראוי, ואז בירך אותו ברכות הראויות לו.

מעתה, הדבר נפלא מאד. מכאן יוצא, עניין התחינה. דהיינו, רוצים כאן לעורר את מדת הרחמים, לכן יש כאן תחנון ובקשה, לשלב עם מדת הגבורה את מדת הרחמים. הדבר רומז לכך.

ישנן חילוקי דעות, מה עושה ה'תרי טעמי'? אצלינו התימנים, כפי שאמרנו לעיל, זהו טעם שקצת מושך את המלה. למרות ש'העולם' חושב שזה מפריד, אבל זאת בעצם משיכה.

בספר הזוהר הק' [פרשת בלק דף קפ"ט ע"א] כתוב כך, וע"ד ארחיק מלה ומשיך לה במשיכו דתרי תנועי, והיינו 'לו'. דהיינו, להבין כך, שימשיך לו בתרי טעמי. כמובן, ישנם כאן 'עניינים'. אבל חושבני כי מן הלשון, 'משיך משיכו', רואים שהכוונה היא גם־כן על המשיכה בניגון.

ברוך ה', חושבני כי לפי זה, מובן עניין התחנון והבקשה, הרמוז בפסוק הזה. ברוך זוהר עולמים, לו היכולת והרחמים.

תגובה מהקהל: זה נראה כאילו הזוהר בא ליישב שאלה זו, הפלא ופלא. ממש מדהים.

תשובת מרן שליט"א: ברוך תהיה.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד...

  1. לעמוד הבא
מדור ימי חנוכה

 

 

 

 

 


 

הלכה יומית למייל שלך

המעוניינים לקבל "הלכה יומית" מתוך ספרי "שלחן ערוך המקוצר" ישיר לתיבת הדואר האלקטרונית מידי יום ביומו בלי נדר, נא לשלוח בקשת הצטרפות לתיבה: or@shtaygen.co.il

 

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 

הודעה חשובה

על פי הוראת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א וגדולי התורה והפוסקים, השימוש באינטרנט הינו לצורך בלבד, ובחיבור לאינטרנט כשר ומבוקר. כל חיבור אחר מהוה סכנה רוחנית וחינוכית.

מועדי השם
ת"ת עטרת חיים
טריתא
אור ההלכה
מצות מסורת
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
מצות טעמו וראו
שר שלום קשת
מנויים לחיים
פעולת צדיק
ארז יחיאל
מיני תבלין וקליות

שער האתר: עיטור מהרי"ץ זי"ע לשער הספר ביאור תפילה להר"ר יוסף ציאח זצ"ל. עיצוב האתר:  אי סטודיו 

©   כל הזכיות שמורות לאתר יד מהרי"ץ, נוסד בחודש מרחשון ה'תשע"א 5771 לבריאת העולם, ב'שכ"ב 2322 לשטרות, 2010 למניינם. האתר נצפה במיטבו בדפדפן אינטרנט - אקספלורר .
דואר אלקטרוני: yad@maharitz.co.il  טלפון ליצירת קשר: 050-4140741 פקס: 03-5358404

דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד