סימן קנ"ו - הִלכּוֹת יולדת ומפלת

[א] כתוב בתורה{א} אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגו''. ואם נקבה תלד, וטמאה שבועיים כנדתה וגו''. הלכך כל יולדת, בין שהיה הַנֻּלָּד שלם לתשעה חדשים או פחות, בין היה חי או מת או היה נֶפֶל, אם היה זכר תמנה שבעה ימים מיום הלידה, ואם כבר פסק ממנה הדם ביום שביעי, תבדוק עצמה ביום הפסקת הדם (כפי מה שהזכרנו בדין הנדה לעיל בסימן קנ"א סעיף ב'') ותמנה אחריו שבעה נקיים, ותבדוק עצמה כל יום פעמיים, אחת בשחרית ואחת לפני שקיעת־החמה{ב}, ותטבול בליל החמישה־עשר בברכה. ואם לא פסק הדם ממנה לשבעה ימים ושותת יותר מזה, אזי כשיִּפָּסֵק הדם, תפסוק בטהרה ותמנה שבעה נקיים ותבדוק עצמה כל יום פעמיים כנזכר, ותטבול בברכה{ג}:
[ב] ואם ילדה נקיבה, תמנה ארבעה־עשר יום מיום הלידה. ואם אז כבר פסק הדם, תמנה שבעה נקיים. ותטבול בליל העשרים־ושניים בברכה. ואם פסק דמה ימים אחדים אחרי הלידה, והגיע יום שביעי לנקיבה וכבר הפסיקה בטהרה, תמנה שבעה נקיים ותטבול בליל החמישה־עשר בברכה. והוא הדין גם בזכר, שאם לא ראתה דם באותם שבעת הימים הראשונים, עולים לה לשבעה נקיים. כמו כן אם הפסיקה מלראות קצת ימים קודם השלמת שבעה ימים של־זכר, וכן קודם שבועיים של־נקיבה, מצטרפים לימים שאחריהם. והכלל הוא שמותרת היולדת לבעלה מיד בגמר שבעה נקיים אחרי שתטבול. אלא שבנקיבה אם נגמרו השבעה נקיים בתוך ארבעה־עשר יום מן הלידה, עדיין היא אסורה. שטומאת לידה של־זכר נמשכת שבעה ימים, ושל־ נקיבה ארבעה־עשר יום. ואף אם טבלה קודם ארבעה־עשר יום, לא עלתה לה טבילה, וצריכה לחזור ולטבול בליל חמישה־ עשר{ד}:
[ג] אם לא פסק הדם אלא אחרי זמן רב, וכפי שזוהי המציאות בדרך כלל (בזכר עד כחודש ומחצה, ובנקיבה כחדשיים), אינה מונה שבעה נקיים אלא אחרי שֶיִּפָּסֵק דמה ותפסוק בטהרה{ה}:
[ד] כל המבואר למעלה, כך הם ההלכות היוצאות מן הגמרא וכל הפוסקים. אמנם יש מקומות נוהגים שהיולדת זכר אינה טובלת עד גמר ארבעים יום אחרי הלידה, ואם היתה נקיבה עד גמר שמונים יום, אף־על־פי שהיא כבר נקייה מדם. אבל גאון עוזינו מהרי"ץ זצוק"ל{ו} כתב שדבר זה אינו נהוג בינינו. ושכבר דחו זאת רבותינו ז"ל, ובפרט מָרַנָא וְרַבַּנָא הרמב"ם{ז} פסק שזה טעות ומנהג מינים וְצַדּוּקִים, ומצוה הכרחית לכל מורה־הוראה שיבטל המנהג הזה ע"כ. ואם כן אפילו אותם שכבר נהגו כך, יְשַׁנּוּ מנהגם זה, בלא התרת נדרים, כי הדין הוא שמנהג טעות אינו צריך התרה (וכדלקמן בהלכות נדרים ושבועות סימן קס"ח סעיף ט''). וכן היא דעת מָרַן הבית יוסף ורוב ככל גדולי הפוסקים, שמצוה לבטל מנהג גרוע זה{ח}:
[ה] אם הפילה ולא ניכר אם זכר או נקיבה, הולכים לחומרא כדין היולדת נקיבה. דהיינו שאינה יכולה לטבול קודם ליל חמישה־עשר מההפלה, וכדלעיל סעיף ב''{ט}. וכשידוע בבירור שהפילה תוך ארבעים יום משנתעברה, כגון שלא היה בעלה שלושה חדשים ואחר־כך טבלה ושימשה והפילה תוך ארבעים יום, אינה חוששת (אבל ראִיות דם, אינן הוכחה שלא נתעברה), כי אז אין צורת הולד נגמרת בפחות מארבעים ואחד יום. אבל היא טמאה כשאר נדה, ואפילו אם לא ראתה דם, כי מִסְּתַמָא היה קצת דם אלא שנאבד, שאֵי אִפשר לפתיחת הרחם בלא דם{י}:

[ו] ספרה שבעה נקיים וטבלה, ואחר־כך ראתה כתם בתוך ימי מְלֹאת, דהיינו תוך ארבעים יום לזכר או שמונים לנקיבה, טמאה וצריכה הפסק־טהרה ושבעת ימי נקיים, כדין כתם בשאר זמן, אלא שעל הטבילה לא תברך. ואפילו ראתה דם ממש, לא תברך אז על הטבילה מפני הספק{יא}:
[ז] המשמש עם היולדת תוך ימי מְלֹאת, והרגישה באמצע תשמיש שיצא דם ממקורהּ ואמרה לו נטמאתי, יש מקילים שאינו צריך לפרוש אז ממנה באבר מת (כדין נדה הנזכר למעלה בהלכות וסתות סימן קנ"ד סעיף י"ב) אלא גומר ביאתו כרגיל. כיון שמעיקר הדין הוא דם טוהר{יב}: