סימן קצ"ח - הִלכּוֹת פריה ורביה

[א] חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות, שנאמר{א} פרו ורבו. והיא מצוה גדולה וחשובה ביותר, כי השם יתברך חפץ בישובו של־עולם, כמו שנאמר{ב} בורא השמים הוא האלהים, ויוצר הארץ וגו' לא תֹהו בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ. ומה־גם שעל־ידי זה מתקיימות בעולם כל מצוותיו יתברך, שהרי לבני־אדם ניתנו ולא למלאכי־השרת, ולכן זוהי המצוה הראשונה מתרי"ג מצוות שבתורה{ג}. ומשנכנס האדם לשנת שמונה־עשרה, חלה עליו מצוה זו, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל{ד} בן שמונה־עשרה לחופה. ועל־כל־פנים לא יעבור עשרים שנה בלא אשה. רק אם עוסק בתורה בהתמדה, ומתיירא לישא אשה כדי שלא יתבטל על־ידי־כך מלימודו (שיצטרך לטרוח בפרנסה, במקומות ובזמנים שאין נדיבי־עם מחזיקים ביד לומדי־תורה. או שיהיה טרוד ועסוק כדי לקנות דירה), מותר לו להתאחר, כי העוסק במצוה פטור מן המצוה. אבל זה בתנאי שאין יצרו מתגבר עליו. והרהורי עבירה, קשים מעבירה{ה}: 

 [ב] כיון שהוליד בן ובת, קיים מצות פריה ורביה. שהרי בתחילת בריאת העולם לא נבראו יותר, שנאמר{ו} זכר ונקבה בראם. ודוקא כאשר הבן אינוּ סָרִיס, והבת אינה אַיְלוֹנִית, דהיינו עֲקָרִים בטבעם שאינם יכולים להוליד (ועיין לקמן סעיף ז'). ומי שנולדו לו בן ובת אך מתו, אם הניחו בנים הרי זה קיים מצות פריה ורביה. במה דברים אמורים, כשהיו בני הבנים בן ובת, ונולדו מן הבן ומן הבת, אף־על־פי שבנו הוליד בת, ובתו ילדה בן, הואיל ובאים מבנו ובתו קיים מצות פריה ורביה. אבל אם אחד מהם לא הניח זרע, אף־על־פי שהשני הניח כמה בנים ובנות, לא קיים את המצוה{ז}: 

[ג] אף־על־פי שקיים מצות פריה ורביה, אסור לו להישאר בלא אשה, ולכן צריך שישא אשה בת־בנים (דהיינו בגיל שיכולה עדיין ללדת) אם אפשר לו, ומה גם שינצל על־ידי זה מהרהורי עבירה חס ושלום. ואסמכתא לדבר ממה שנאמר{ח} לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו. ונאמר{ט} בַּבֹּקֶר (דהיינו בימי הבחרות) זְרַע את זרעך, ולערב (דהיינו בימי הזקנה) אל תנח ידך{י}. אך אם הוא מבין בעצמו שאינוּ ראוי עוד להוליד, טוב לו יותר לישא אשה שאינה בת־בנים. וכן אם יש לו הרבה בנים, ומתיירא שאם ישא אשה בת־בנים יבואו קטטות ומריבות בין הבנים ובין אשתו, מותר לו לישא אשה שאינה בת־בנים, אבל אסור לו לישב בלא אשה מפני חשש זה{יא}: 

[ד] כפי דין תורתינו הקדושה שבכתב ושבעל־פה, וכן מוסכם מכל הפוסקים, מותר לשאת אשה נוספת על אשתו, בכתובה וקידושין כדת וכדין, כמו שנאמר{יב} אם אחרת יקח לו, שארה כסותה ועונתה לא יגרע. ונאמר{יג} כי תהיין לאיש שתי נשים וגו' וילדו לו בנים וגו'. וכך נהגו בכל הדורות, כגון שמצינו באלקנה אביו של־שמואל הנביא{יד}, ולו שתי נשים, שם אחת חנה ושם השנית פנִנּה. ואשתו הראשונה אינה יכולה למנעו מזה, גם אם ילדה לו ילדים רבים. ואפילו מאה נשים בבת־אחת, יכול לשאת. אך כל זה דוקא בתנאי שהוא יכול לתת שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת, או שהן מוחלות ומסכימות להסתפק במועט{טו}. ונתנו חז"ל עצה טובה שלא לשאת יותר מארבע נשים, אף־על־פי שיש לו ממון רב, כדי שתגיע לכל אחת מהן עונה בכל חודש, פעם אחת בכל שבוע. אלא שלפני קרוב לאלף שנה, התקין רבינו גרשום בחרם שלא ישא אדם אשה על אשתו. וכתבו הפוסקים שלא פשטה תקנתו כי אם בפרט אצל האשכנזים{טז} אבל לא אצל הספרדים. ואפילו תלמידי־חכמים צדיקים וחסידים ואנשי מעשה נהגו לשאת אשה שנייה, זולתי אותם שהתנו בכתובה על כך שלא ישא אחרת עליה אלא ברשות בית־דין{יז}. גם אצלינו בכל קהילות קודש תימן כן היה המנהג פשוט{יח}, ולא עוד אלא שאין בקהילותינו מי שהתנה על זאת כלל ועיקר. ונותן הבעל לכל אחת מהן מדור לעצמה{יט}. וכעת זה מקרוב שכמעט ונתבטל הדבר, צריך ליטול עצה ותושיה מגדולי הדור{כ}: 

[ה] אשה, הרשות בידה שלא להינשא לעולם, כי אינה מחוייבת במצות פריה ורביה. ומכל־מקום אם נישאת, מצוה היא עושה{כא}. ומה־גם שראוי לאשה שלא תישאר בלא בעל, כדי שלא תיחשד{כב}. וכבר אמר החכם, הַדַּעְתָּן שבאנשים, צריך לשאול עצה. וְהַכְּשֵׁרָה שבנשים, צריכה בעל{כג}: [ו] נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, אם יתכן שהמניעה בגללה ולא בגללו, צריך לגרשה ולשאת אשה אחרת אולי יִבָּנה ממנה, ומכל־מקום צריך לשלם לראשונה כל מה שהתחייב לה בכתובתה. או הברירה בידו לשאת אשה שנייה הראויה ללדת{כד}: 

[ז] סָרִיס, דהיינו מי שנפצעו לו הביצים{כה} או נחתכו או נידוכו, והוא הדין לַגִּיד{כו} וכן לחוטי הביצים{כז}, אסור לישא ישראלית, שנאמר{כח} לא יבֹא פצוע דכא{כט} וכרות שפכה בקהל י"י{ל}. ואפילו מַמְזֶרֶת (עיין לקמן הלכות אישות ואיסורי־ביאה סימן קצ"ט סעיף ט'), אך מותר הוא בגיורת{לא}. ואפילו לא ניטלה אלא ביצה אחת, בין הימנית בין השמאלית, אסור{לב}. וכל זה דוקא כשנעשה בידי אדם, כגון שנחתך בסכין או על־ידי הכאת קוץ וכדומה. אבל בידי שמים, כגון אם נולד כך, או על־ידי חולי, כשר הוא לבוא בקהל{לג}. ולפי שיש בדינים אלו הרבה חילוקים, על כן צריך לשאול מורה־הוראה מובהק, בכל ספק. וכן אם ניקבו איברים אלו, או נותחו על־ידי רופא. או שהנקב המוציא את השתן, אינו בסוף הגיד כרגיל, אלא בחלק אחר ממנו וכדומה{לד}: 

[ח] אסור לסרס{לה} בין אדם, בין בהמה חיה ועוף, הן טמאים והן טהורים, ואפילו לומר לגוי לסרסם אסור, בין בארץ ישראל בין בחוצה־לארץ, שנאמר{לו} ומָעוּך וכָתוּת ונָתוּק וכָרוּת וגו'. כי רצון ה' יתברך שכל הברואים יפרו וירבו מאד, ליישב את העולם שברא (ועיין עוד לעיל סעיף א'). ולכן אסור שרופא יקשור את צינורות הזרע של־איש, או לנתקם, שיהא עָקָר ולא יוכל להוליד. וכן לא לכרות רחם של־אשה, או את ה"שחלות", וגם לא לקשור או לחסום את ה"חצוצרות". ואפילו רפואה הגורמת עַקְרוּת (הנקראת בלשון חז"ל והפוסקים בשם כּוֹס שֶׁלְּ־עִקְרִין{לז}) לאיש, או לשאר בעלי־חיים הזכרים, אסור. וכשיש חשש חולי וסכנה, וכן אשה נשואה שמפני חולשתה או משום צער הלידה וכדומה, רוצה להשתמש ב"אמצעים למניעת־הריון" כדי למנוע הריונות תכופים, צריך לשאול מורה־הוראה מובהק{לח}: 

[ט] כשם שאבותינו נגאלו ממצרים, בזכות שהיו פָּרים ורָבים, וקיימו מצות הבורא יתברך אף־על־פי שפרעה הרשע גזר להשליך בניהם ליאור. כמו־כן אין עתידים אנחנו להיגאל אלא בזכות מצוה זו. וכמו שאמרו חז"ל{טל} אין בן־דוד בא, עד שיכְלו כל הנשמות שֶׁבַּגּוּף, דהיינו האוצר שבו נתונות הנשמות שנוצרו מבראשית, ונקרא אוצר זה בשֵׁם גּוּף. וקבלה בידינו כי הגאולה האחרונה, תהא כעין הגאולה הראשונה. תדע לך שהוא כן, שֶׁנִּגָּאֵל כשנפרה ונרבה ונהיה מלוא כל העולם, ממה שנאמר{מ} כי ימין ושמאל תפרוצי, וזרעֵך גויים יירש, וערים נְשַׁמּוֹת יושיבו{מא}: